רואה אותם כל יום בדרך לביה"ס עם הילקוט ובלי תלבושת אחידה. מנסים להיראות הכי מיוחד שאפשר ועוטים על פניהם מבט עייף מיום לימודים שמתחיל ומחכים שיסתיים. הלאה לחדר הפרטי שלהם להמשיך לנהל את חיי החברה הפעילים בפייסבוק שנקטעו ערב קודם, אחרי שעוד אמא צעקה לכו לישון כבר מאוחר! אחדים חבוקים זה בזרועות זו, חלק עם עצמם לבד. חלקם מחוייכים כמעט מאושרים, באחרים ניכר כאילו כל העולם על כתפיהם בתוך ה"בג-פק". יש ואני מזהה במי מהם אותי בשנות הנעורים, נזכרת איך כמוהם בתמימותי חשבתי שהמצאתי את האהבה בנשיקה הראשונה, ואת אמא שלי מנפצת לי את האשלייה אומרת לי אין חדש תחת השמש. איך היה נדמה ולו לרגע שאין מי שמבין רואה או שומע את כל מה שעובר לנו בראש.
בגיל הזה נדמה שהכל קורה רק לנו. אין עוד בעולם מישהו דומה שעוברים עליו אותם דברים בדיוק. גם זו אגב, דרך להרגיש הכי מיוחד, ודורש מעט מאוד השקעה (אני הכי מסכן) לא צריך להתקעקע, להתלבש בצורה יוצאת דופן, או לדבר בשפת חלקות. מביטה בהם וחושבת מי מהם מסתיר סוד על כאב או אהבה, מי מהם מסתיר סיגריה להפסקה הגדולה, מי מסתיר את עצמו ולא יודע מה...מי כבר גילה את מה שמוקדם לגלות, מי כבר ראה דברים שאסור לו לראות. כמה שירי אהבה נכתבים בעילום שם, כמה אהבות קורות באין איש יודע, כמה חלומות נחלמים ולבבות נשברים מתרחשים בין הליכות חסרות מטרה בשגרת החיים לבין תשוקות העולם הפנימי...
מה עובר על האנשים הצעירים האלה בגיל הזה שכל כך מרחיק אותם מאיתנו, מה גורם לנו ההורים לחשוב שהצרות שלהם הם צרות קטנות, (כמה קשה יכול להיות לשבת ללמוד, לסדר את החדר). מה מביא גם את טובי הילדים לבעוט בכל מה שחשבנו שלימדנו אותם בשנות הילדות הרכות, ובמילה אחת לערער את ההורות שלנו שנשבענו שתהיה אחרת. לשמוע אותנו מדברים מילים ששמענו את ההורים אומרים לנו וההבטחה של אמא ש"הילדים שלך יעשו לך אותו דבר" מקיימת את עצמה. לא פעם אני מביטה בבנות העשרה שלי הפרטיות ותוהה אם אני אחראית באופן ישיר להתנהגות הבוטה החצופה המעליבה הזו שלהן כלפיי וכלפיי מה שאני מייצגת בעיניהן. אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, זה כאילו מדובר בילדים אחרים לא שלי. הילדות שקירקרו אחרי כמו הייתי אמא ברווזה תולשות את עצמן ממני. מבקשות להיות אחרת, הכי רחוק ממני. מילים שאני אומרת נשמעות טוב יותר מפי חברים התופסים את מקומם של ההורים בסדר העדיפויות, בעוד אנחנו ההורים נזנחים בצד שבורי לב. סרט ופופקורן שפעם היו פתרון לשעמום ובילוי משותף במול הם לא יותר מזכרון על פעם מזמן כאילו חלפו שנות אור ולא שש שנים מאז היו בני עשר. הס מלהזכיר חופשות משפחתיות שמעלות בהם חיוך מגוחך במקרה הטוב הבא לומר אני? איתכם? יחד? אין מצב!! מרקם היחסים הטעון בניינו מביא אותי להתגעגע לשנים ההם שנות הילדות הקסומות, אז הכל היה יותר פשוט.
פעם לא מזמן חשבתי, כמו אז, שרק לי קורים הדברים. רק לי בבית יש מתבגרות שמוציאות אותי מדעתי. בטח עשיתי משהו לא טוב בחינוך שלי אותן. סברתי שטעיתי, אולי מפני שתלשתי אותן ממקומן הטבעי וחשפתי אותן לתרבות חומרית. מנוכרת. זרה. מסתבר שלא, אני לא כזו מיוחדת, אני לא האמא היחידה בעולם שמרגישה נבגדת, וגם לא האחרונה סביר להניח. חוסר התקשורת ביניינו נובע ממקום שלהם לנסות להגדיר את עצמם מחדש. ההתעקשות שהם ילבשו סוודר ביום קר היא לא בעבור שלא יתקררו אלא נסיון שלנו להיות בעבורם יד חמה כשקר שם בחוץ. אנחנו כמו מדברים בשפות שונות הם ואנחנו, רק שאנחנו אמורים לזהות את זו שלהם והם רחוקים מזו שלנו. בינתיים. הכאב והלב השבור של גיל העשרה מדברים אחרת בגיל 40-50. הכאב הוא כאב של אמא הרואה את ילדיה עושים שטויות, והלב שבור לא מאהבת נעורים אם כי מלראות אותם טועים. פעם כתבתי ששברון הלב שספגתי בנעוריי לא מתקרב לזה שזכיתי לו מילדיי. (היא מעיזה לומר שאני מצפה ממנה ליותר מדי, כאילו זה פשע לצפות מהם למשהו) מנסה להסביר לה שאני לא מצפה ממנה שתגשים את החלומות שלי אני מצפה ממנה שתגשים את החלומות שלה ודואגת שלא יחבלו בהם קולות שווא של מי שנדמה שהם חברים בגיל הזה. אומרת לעצמי ולה שאנחנו חיים ביי אוור מינס ולא ביי אוור דרימס, ונותנת לה מקום לגלות את המינינג שלה בחיים, משתדלת לא לקחת באופן אישי עלבונות המוטחים לעברי. יודעת שזה רק משבר קטן וזה חולף. היא בגיל בו לגיטימי לכעוס על כל העולם ולהאשים אותו. מתעקשת שאני לא מבינה, ולא מכירה אותה בכלל. המרידה שלהם בנו ובמה שאנחנו מייצגים אינה כדי לומר אני לא אוהבת אותכם, אלא נסיון שלהם למצוא את עצמם בין אנחנו כהורים ובין מה שיש לעולם להציע להם. בין מה שהם חולמים להיות ובין מה שהם מבינים שאנחנו כבר לא נהיה. הגבולות שכהורים אנחנו נדרשים לסמן להם נעצרות במפתן דלת החדר, שם מול המראה והמחשב הם יכולים להיות כל מי שירצו כל מי שהם חולמים להיות. תפקידנו הוא לסמן להם את הגבול לא להתעקש עליו. הם הרי ילמדו על בשרם, כואב ככל שיהיה, מה קורה כשעוברים את הגבול או ישאו בגאווה את דגל הנצחון על היותם פורצי דרך. הם צריכים לנסות ולטעות כמונו כדי לגלות את טעם החיים. הם אמורים ליפול לבורות שהם חפרו לעצמם, בכדי להבין שעדיף להיות חכם מצודק. הם לא ילמדו מהנסיון שלנו. הם אמנם יגיעו לאותם מסקנות ברבות הימים - שאין חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה, אלא שכמו שאנחנו לא למדנו מנסיונם של הורינו ך גם הם יגיעו לשם בדרכם. קשתם הנחושה של בני הנעורים לא פעם פוגעת גם בנו, המריבות והחיכוכים ביננו ובינהם הם סימני דרך של אוהבים, ואהבה אמרו כבר לפני זה כואב...
מעבר לעובדה שההתבוננות בהם מזכירה לי נשכחות, או עד כמה התבגרתי, היא מחזירה אותי לשאול שאלות ששכחתי. תהיות שנשכחו מאחור מפאת קצב החיים ששאב אותנו לא תמיד ביודעין לעבר מציאות אחרת ממה שחשבנו, ממה שחלמנו להיות. כל כך עסוקים בלהבטיח את עתידם של צאצאינו אנחנו שוכחים שיש את הרגע, הזמן הנוכחי, לחיות לעשות ולהגשים את חלומות הנעורים. נכון שיש בניינו את הילדים המסרבים להתבגר, או אחרים רודפים אחרי כמוסות אושר לחיי נצח, אך מי מאיתנו חיי את החיים שחלם בגיל העשרה? אנחנו הרי כבר יודעים שמלכת הכיתה לא נשארת כזו אחרי 20 שנה והסמרט'ס וואנ'ס של השכבה לא כל כך הצליחו בחיים. זה רק הדור הצעיר הזה שעדיין לא גילה את האמת הזו, כי נאמנותו מתמסרת ליופי יותר מאשר לאמת. לרגע יותר מלזמן. להיום יותר ממחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה