יום שני, 8 באוגוסט 2011

רילוקיישן


זה התחיל בקטן. בשקט כזה. רק שנינו שומעים את עצמנו מחליפים מילים תוך כדי נסיעה. כמעט ולא מרגישים את זה קורה. השוואות קטנות, של איזה יופי  וכמה הכבישים רחבים, והרחובות מטופחים ויפים. אמנם השוטרים  מפחידים כמו בסרטים, ויותר מכל שוטר שגדל איתנו ב"שכונה" אך עם זאת כל כך יעילים. כולם עסוקים בלחייך ולברך אחד את השני לשלום מנומס. התור המתוקתק בסופר, החבר'ה שאורזים את  הקניות בשקיות נייר, המגבונים הלחים האלה בכניסה לסופר לנגב את ידית העגלה,  זה הכי דברים שאין דברים כאלה. הסטופ סיינס' בצמתים שוואלה באמת כל אחד מחכה לתורו - זה אמיתי שזה לא יאומן! השילוט. השירות, בתי הספר ומערכת החינוך הם  חלק מהיתרונות הבולטים של המקום הזה. איך לא עליתי על הטיסה הראשונה שיצאה מהבקו"ם, זו שאלה שלא מצאתי לה תשובה עדיין.
מתוך השקט הבנאלי של הדברים הנאמרים ביננו מצטרפות ל"חגיגה" גם הבנות. הן עורכות השוואות מהעולם שלהן. בראשית הנעורים וסוף ימי הילדות, הסיקרט של ויקטוריה ורוד יותר מכל פנתר, ומתיקותו מסנוורת כל שריד כחול לבן שאי פעם היה חלק מהתמונה המשפחתית. מתוך השקט הכמעט סתמי בו הדברים נאמרו, אנחנו שומעים את עצמנו נכנסים יותר ויותר להשוואות בין פה לשם. כשכוס הקפה של קופיבין בילדאין, נותרה לנו רק יד אחת פנויה להתפעלות, יווו אנחנו כל כך אמריקאים.  ואם פה כל כך טוב זה רק מפני ששם זה כל כך רע! נו ברור הרי זו הסיבה שאני פה ולא שם.
- לא בא לי טוב הישראלי הטיפוסי שנדחף לתור, שמחכה שכל העולם ואחותו יגיד לו תודה בבקשה סליחה ושוכח שגם הוא חלק מאותו אחותו של העולם. אני? אני ישראלית מזן נדיר. ההורים מעדות המזרח בטעות, (מסכן מי שאין לו הורים/משפחה להאשים), המנטליות אירופאית לגמרי, וה"שכונה" שבי יוצאת רק כשאני כועסת.             לאאאא, אני לא מתעצבנת אם לא מעצבנים אותי, אבל ראבק כל הזמן מעצבנים אותי. החבר'ה הישראלים שלצידי  הם זן נדיר כמוני בדיוק...   לא נשמה, ממי, כפרה, אני לא צועקת, ככה אני מדברת. אני מתנצלת. כל מורה או אמא מבית הספר שעומדת מולי נעה באי נוחות למול תנועות הגוף והידיים, ואני שגם מדברת עם הבעות פנים מכניסה אותה למצב התגוננות וגורמת לה להרגיש מותקפת.  ההערות הציניות שבאות להשחיז את השיחה ולגלות לה כמה אני יודעת ומבינה נעצרות רגע לפני  שנאמרות, ואני לא יותר ממשתעשעת איתם בראש.   זהו! שום התנצלות לא תועיל עכשיו. הסגרתי את עצם היותי ברברית גסת רוח - צברית טיפוסית. חוצפנית - ישראלית! לטס' טריי טו בי נייס...אני חושבת באנגלית בתקווה שהשפה תדביק בי קצת מהמנטליות, ומשחררת חיוך מאולץ מלווה בהיי מהוסס לא ברור ולא בטוח בעצמו שיוצא ממני וסותם את הגולל לגבי כל סיכוי למערכת יחסים שאי פעם, אם בכלל, היתה עם כל ררררר פוטנציאלי. הרררר הוא ההבדל בין הR לר'. רק כשהבנות מדברות עם הרררר הזה מתנופפים בי דגלים קטנים של נצחון. יש! כבשתי את אמריקה. מה אני עושה פה לא יודע שר סלאח שבתי וגם אני מוצאת את עצמי שואלת את אותה שאלה בדיוק. את הקוטג' הקפה השחור ושוקולד השחר מצאתי מיד, זה רק שאת עצמי אני לא מזהה על המדף. ואם החברים ישראלים, הטלויזיה בעברית, וכל מה שאני מחפשת במרקט הם מוצרים כחול לבן במחירים מופקעים, אז מה אני עושה פה ולמה אני לא שם?זאת ועוד לא אמרתי מילה על משבר הזהות בגין  העובדה שהם לא מצליחים לבטא את השם הפרט שלי.  הZ וה TS בתחילת השם בהגיה האמריקאית הופכים אותי לבעלת שם מוזר, אז הם פשוט מכנים אותי מיסס כוהן, ולי מיד מופיעה בראש גברת כוהן על הגג בקבוקים בקבוקים - אחח איזה יום יפה, או גב' כהן משכונת חיים (ילדי שנות ה70 שהעבירו את הזמן מול הטלויזיה החינוכית בודאי יודעים במי ה מדובר). אני ששם נישואי נשמע לי כל כך פשוט ובנאלי וסוחבת איתי את שם נעוריי (בר-לב) ככה שיהיה ליתר בטחון, נאלצת לוותר גם עליו. מעכשיו אני גב' כהן וזהו!  לא שם ולא זהות.
יום ההולדת שלי, השבוע לפני חמש שנים, היה היום הראשון שלי בבית באמריקה. משועשעת מהרעיון שיש לי פה כתובת עם גינה וגארג' חשבתי שמוצמד לי שלט למצח "רק הגעתי" וכולם עדים לו. אחר כך הבנתי שהשלט לא נחוץ ושאלת הפז"ם היא השאלה הבאה בתור אחרי מאיפה אתה כשבפועל הכוונה היא מאיפה אתה בארץ. בהתחלה הייתי נבוכה לומר שאני פה רק כמה שבועות או חודשים. כשהגיע הרגע של החצי שנה כל כך שמחתי שזה היה נראה לי הרגע הכי מאושר. הפסקתי לדבר בשבועות, התחלתי לספור חודשים, וחיכיתי לרגע שאוכל לספור את הזמן בשנים. אני היחידה שהגיעה בשנים האחרונות לאמריקה, כל מי שעומד מולי חי כאן 10 שנים או יותר חשבתי...אז הנה, השבוע זה חמש שנים שאני כאן סופרת ולא מאמינה. כל שנה שחולפת והזמן  עובר יותר מהר משאני מצליחה לספור. הרבה קרה בחמש שנים, ולא כלום ממה שחשבתי שיקרה, או ממה שתכננתי שיהיה. קשיי הקליטה וההסתגלות העבירו את כולנו סוג של טרנספורמציה ואף אחד מאיתנו לא עוד מי שהוא היה. אני הכל אחרת ממה שחשבתי שאהיה כשאהיה גדולה. מבין כל הקשיים הכבד ביותר הוא המחיר בעבור ההחלטה להוציא את הילדים ממסלול חיים אחד למסלול חיים אחר. המחשבה שאולי בכך הפרעתי למהלך התקין של מה שהיה אולי צריך לקרות להם בחיים בארץ, הוציאה אותי מדעתי. כל זמן שהתעסקתי בלתכנן תכניות לעצמנו, ולבכות על תכניות אבודות, כמו התעקשתי לכתוב איזה סוף ידוע מראש לחיים שלנו. לא משאירה מקום לחיים להפתיע אותנו. כל זמן שהחיים זורמים לפי מתכונת ידועה מראש, אנחנו כמו ממעיטים ביכולת שלנו להפתיע את עצמנו. את החיים. כשהחיים מוכתבים על פי סדר ידוע מראש הדרך קצת משעממת, והסוף פחות מעניין. אמריקה לימדה אותי להפסיק לתכנן תכניות, ולהתחיל לסמן מטרות. אמריקה לימדה אותי לחיות את החלום ולא רק לחלום אותו.
פתאום, אני מתחילה לגלות את אמריקה מחדש. בהזדמנויות שהיא פתחה בפני להכיר את עצמי אחרת ממה שחשבתי, היא בעצם לימדה אותי לאהוב את מה שיש. אמריקה משחקת אותה הארד טו גט במורכבות היחסים ביננו,  וכאילו מנסה לבחון את נאמנותי. נאמנות, אמריקה הגדולה יודעת, נבחנת לא רק בנאמנותי כלפיה אלא בנאמנותי  למקורות, ולמוצא שלי. לקבל ולאהוב גם את החלקים הפחות יפים שלי. אני גאה להיות ישראלית באמריקה ולהראות לאמריקה שבתוך כל סברס מסתתר פרי רך ומתוק. כל יומולדת אנחנו גדלים בשנה. אני השנה גדלתי בחמש. עכשיו אם תסלחו לי אני הולכת לעשות אהבה עם אמריקה. תיכף אשוב. שבת שלום.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה