לאכול אותך
מילדוּת מלמדים אותנו שכל ישראל חברים, אם זה מדוייק או לא, נראה שהחיים פה, באל.איי, מזמנים את כולנו, כישראלים, לבחון את הסיסמה הזו מקרוב. כצופה אקטיבית, (לא יודעת בדיוק מה זה אומר, אבל מסתדר יופי עם מה שיש לי לומר) מיינתי את הישראלים החיים פה לצבעים. זה טעים ובריא, וגם קצת משעשע, נסו בעצמכם:
ה"ירוקים" - זקופים כמו מלפפון; רק נחתו. רק הגיעו. רעננים, חייכנים וציניים ... אם שפר מזלם, ויש להם פה משפחה קרובה או רחוקה הם יזדמנו מיד לאירועים או מפגשים חברתיים, בהם יתערבבו עם עמך ישראל. אם, רחמנא ליצלן, הגיעו בגפם, הם יצטרכו לבנות מערך קשרים חברתיים בעצמם. זה לא קשה, אחרי הכל, עברית מדוברת נמצאת בכל פינת רחוב בין אם בוואלי או בעיר.
ה"ירוקים" שיתפעלו מהמציאות הישראלית, בדוגמת שוקולד השחר/ביסלי/במבה, מכל מדף בסופר, יתרגמו תג מחיר בדולרים לשקלים, ויגלגלו בכל הזדמנות את מספר הטלפון שלהם, ו/או את אוצר המילים החדש שלהם באנגלית בכל שיחת חולין. בכל ה"שכונה" ירגיש להם לרגע שהם בכלל בארץ, הרֶנְט יזכיר להם שהם לא תיירים. ל"ירוקים" יש יתרון יחסי, מתוקף היותם חדשים הם מעודכנים בסלנג האחרון. הם עשויים להיות מופתעים, שהרי את הרכילויות, הפלייליסטים האחרונים ועידוכנים כלליים, תודה שהגעתם, יש לנו בשפע, ממקורות וירטואליים או ערוצי טלויזיה ורדיו שדואגים לעדכן אותנו. ה"ירוקים" ידשדשו בביצה המקומית ישראלית כדי להראות, להישמע, ולהתחכך בישראלים ה"אדומים" או ה"כתומים" - והכל במטרה להיות יום אחד "סגולים"/"כחולים", או שלא...בדרך ילמדו להסיר מעליהם קליפות של גסות רוח וציניות.
ה"אדומים" - עגבניות או להיות; אלה שבאו "לעשות את זה באמריקה" חיים פה כבר כמה שנים, ואדומים מרב מאמץ. המירוץ התחרות והיעד - סכום בן שבע ספרות מינימום - מניע אותם קדימה... הם עדיין לא סגורים על איך הם הולכים ל"עשות את זה", אבל יש להם מיילג' ארוך. הם מנוסים. כל מה שקרה לך,קרה כבר להם...הם יודעים ה כ ל. הם עברו חתיכת דרך בזמן שהם פה. רק תן להם הזדמנות והם יגירו נוזלים. את ההוא הם מכירים, ועל ההוא הם שמעו, על כל דבר יש להם מה להגיד...ובלבד שנבין שהם אַפְּדֶיְיטֵד. כל טעות/משבר שקרה בדרכם מתוייק, הכל מחושב, הכל בא בחשבון...הם פה בשביל להצליח ויהי מה! הם מכירים את כולם, אבל יסתובבו רק בחוגים בהם יוכלו להתבלט, אולי מישהו "סגול"/"כחול" יבחין במאמץ שלהם להצליח, בכל מחיר, ויבחר בהם, להיות שותף פעיל בפרוייקט הבא שלו. היה ולא עלה דבר בחכתו של ה"אדום", הוא מן סתם יטען שה"סגול"/"כחול" הוא סנוב מנופח מעצמו...מה שלא יפריע לו להמשיך לרוץ הלאה...ל"סגול"/"כחול" הבא, או יארח כמה "ירוקים" - לידם תמיד ירגיש "סגול", ודרכם יראה את הדרך שעשה, ויטפח לעצמו על השכם.
ה"כתומים" - דלעות עגלגלות; נשמות טובות, גם הם עם פז"מ של כמה שנים, אבל הם לא רצים לשום מקום.
(לא להתבלבל עם הכתומים ממכוני שיזוף) הם מחוברים לקרקע. למקום. לזמן. לרגע. כן, גם הם הגיעו ל"עשות את זה",
אבל ברגע שהבינו שהכסף לא גדל על העצים ו/או גילו שיש דברים חשובים יותר מכמה אפסים בחשבון הבנק,
אימצו לעצמם את הסיסמא: כסף חשוב, אבל לא הכל בחיים... במילים אחרות, יש מה שצריך, בשביל מה שרוצים - עובדים,
וגם נשאר זמן לעיסוקים בשביל הנפש. אמריקה. הם ישמחו לעזור, ולנדב מידע.
אם לא מדובר באירוע בו הם יכולים להשפיע, או ארוע בעל ערך מוסף רוחני/תרבותי - אין להם מה לחפש שם...
מי שצריך אותם יודע איפה למצוא אותם, והם תמיד יהיו נכונים להקשיב או לתת יד.
ה"כתומים" לא מנסים להיות שום דבר שהם לא. לכולם יש מקום אצלם.
כמעט תמיד יש מה ללמוד מהם, והכי מרגיש בית אצלם.
ככה זה כשאתה יודע מי אתה, גם אם זה אומר לדעת מה אתה לא, חלקם שגילו, מה הם כן, חזרו לארץ.
ה"סגולים" - חציל אציל; סגל דיפלומטי, אנשי תרבות, שחקנים, אצולת הממון המקומית ו/או אלה ש"עשו את זה". לכל מקום שיגיעו הם מודל לחיקוי/הערצה למישהו. למשהו. יש להם טייטל מכובד או סטטוס חברתי,- כלכלי, כזה שמציב אותם במרחק נגיעה. וכולם רוצים לגעת, אולי זה מדבק...הם כמו עטופים בהילה, שרק אלה שמנסים לגעת, רואים. הרוצים לגעת, כשהם לא מדי קרובים כדי לראות, יוצאות להם העיניים...את ה"סגולים" אפשר לראות מקרוב, רק כשהם המארחים או כשמזמינים אותם כאורחי כבוד לאירועים תקשורתיים כאלה ואחרים, בין לבין הם מתחככים בינם לבין עצמם. לא פעם, זוכים כמה "אדומים" טיפוסיים ברי מזל, להתקרב. גם ל"כתומים" יש מקום, הם פשוטים ונעימים שאינם מהוים איום על אף אחד. זה לא שה"סגולים" הרימו ת'אף על עמך ישראל, עמך ישראל שם אותם גבוה שיהיה לו לאן לטפס...או למי להיטפל, אם כי, קצת מביך לראות "סגולים" שמתנהגים כ"אדומים"... כשיש הכל ורוצים עוד, כשרוצים עוד ולא יודעים מה, ממשיכים לרוץ ולא יודעים לאן.
בין כל הצבעים המתוארים להלן, יש גם את ה"לבנים" - אם בירקות עסקינן, האסוציאציה הראשונה היא שום, בצל, כרוב, כרובית וכיוב'. יש מי שאוהב ויש מי שנמנע. בד"כ יש להם טעם חזק. ה"לבנים" נטמעים בין כל הצבעים, קשה לזהות אותם, אבל את האַפְטֵר טֵיְיסְט שלהם אי אפשר לפספס. יש לבן שהוא חריף ויש לבן שהוא רעל, יש שהוא מתוק ויש שהוא טפל.הם עצמם עדיין לא יודעים מיהם, גם אני לא, וטוב שכך...
כדאי שנזכור שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בכל צבע בסקלת הצבעים, אתמול,היום או מחר.
כולנו ירקות, (באמריקה כמו באמריקה הכל זמין בכל עונה) לא משנה באיזה צבע אנחנו חושבים שאנחנו, או באיזה צבע קמנו בבוקר, גם לא באמת משנה, אם יצאנו ממקרר של סאב זירו או אמקור 11, יש ימים שכולנו קצת מתקלפים, נבולים, או נזרקים - "מלח הארץ" רואים בנו בְּרַרַה שירדה מהארץ. הם נלחמים על קיומה של המדינה וקיומם שלהם הפרטי,מול קריסת הערכים והמוסר, ואנחנו מתפנקים בשפע של הדוד סם. וֶול, בְרַרַה זה עניין של השקפה, אני סבורה שאנחנו בוסר! חלק מאיתנו שהשכיל לגלות את עצמו, יבשיל בעיתו, ויהיה אחראי לתנובה/צאצאים שעתידים להיות דור החלוצים הבא, שיביאו על מגש הכסף הבא, קצת מהמוסר ומדרך הארץ שירדו ממנה - בינתיים לאכול אחד את השני בעדינות. ההמלצה ביום, חמישה צבעים - כל ישראל חברים.בתאבון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה