האביב הגיע ונפתח רשמית ב- 21 לחודש. הכל פורח כאילו חיכה לרגע הזה בדיוק כדי לצאת לעולם ולחלוק איתנו את היופי שאגר בתוכו כל החורף. תוצאה מוגמרת של יופי ואהבה בהרמוניה של צבעים קולות ציפורים ושמיים בהירים. אין זכר לאפרוריות של החורף. גם אם ממש נתקרב לא נראה את צלקות כאבו של הטבע בימי צמיחתו, אדרבא הכאב נטמע אורגנית בצורניות הסופית והופך להיות חלק בלתי נפרד מכליל היופי.
הניצן הסגור העצור והכלוא בתוך החושך של עצמו, יוצא לאויר העולם במלוא הדרו, שוטף אותנו באור פריחתו כאילו אף פעם לא היה חשוך. הוא לא ראה אור שמש בסגירותו רק ספג ואגר בתוכו מי ברכה הפוקעים עתה וממלאים את העולם בזיו יופיים. גביע הניצן הפקוע הופך להיות "מצעית" הפרח עליו נשענים עלי הכותרת. פצעיו וצלקותיו הם חלק בלתי נפרד מעוצמת פריחתו ויופיו, ועתידים לקלוט את תאי הזרע הזכריים - לעוד מעגל חיים. אני תוהה לפעמים אם גם לטבע כואב לגדול ולצמוח, אם כי בזכות הדעת הטבועה בו, ושאנחנו איבדנו כנראה בחטא גן העדן, הוא בוודאי יודע שהאור שם בחוץ מחכה לו גם אם הוא לא רואה אותו. גם אם אף אחד אחר לא מרגיע אותו בזכותו. כך לא כואב לצמוח, שהידיעה האבסולוטית כי מדובר בתהליך צמיחה טבעי מעודדת אותו להמשיך לגדול גם בימי דעיכתו, ונבילותו.
עונת האביב היא התקופה הכי יפה בשנה. זו תקופת מיצוי המזמנת עשייה ויצירה. תקופה בה הכל פורח ומלבלב. לידה מחודשת של הטבע הפורץ ברהב כמו גם הוא היה מופתע מעוצמתו.
בסינכרון מופלא עם עונות השנה גם אני פורחת עכשיו. השמש החמימה מוציאה ממני את כל התובנות שנספגו בגשם הדמעות של החורף ומחלצת הבנות מתוך ניצני התודעה שעד אתמול היום עטופים וחשוכי אור. אמנם יש פה ושם ימי סגריר אך הם כבר לא מעיבים על תחושת הלבלוב של - תראו אותי אני שמח סתם פתאום. התעוררתי שוב לחיים, אחרי איבוד של חורף. הגם שבפעמים האחרות התעוררתי לתוך האיבוד הזה, כמו מתוך חלום רע, ניכרה בי גם בזו מידת ההפתעה, שלכאורה ציפיתי מעצמי לדעת איך להתנהל בתוך החושך אחרי שנים של ביקורים תכופים. סברתי שלמול הנסיון שרכשתי עם השנים אני אמורה להיות מוכנה לכל מבחן שיקרה בדרכי, אף כי מסתבר בדיעבד שאנחנו אף פעם לא מוכנים דיינו.
באיבוד הנוכחי, כמו גם בכל יתר הפעמים, אני ולא אחרת הייתי אחראית על האבדון. הגם שיש בסיס סביר להניח שהטבע במלוא עוצמתו לקח אותי איתו, בחרתי לקחת אחריות אישית למהלך. הוא אמנם זימן אותי לברור את עצמי מחדש, ולקח אותי איתו, אבל מודעת או לא, התמסרתי והסכמתי ללכת. בהבדל אחד שבפעם הזו הלכתי לאיבוד, והבנתי שאבדתי עוד לפני שאבדתי. הרגשתי את זה בא וקורה עם תחילתו של החורף. חשתי איך אט אט אני הולכת ונסגרת בתוך עולמי הצר, וכאבי נעכר. תחושה שהיא סוג של מוות פנימי, מוות המזמן פרידה מכל המוכר והידוע. כמו יכולת הספיגה עומדת למבחן החיים ואומרת לא עוד! די! אין לי מקום! אם להשתמש בדוגמת חצי הכוס המלאה, לא רק הרגשתי שהכוס מלאה עד החצי אלא שהיא עלתה על גדותיה והגיעו מים עד נפש - קבלת ההתרחשויות ברמת החוויה האישית מוצתה. אין מקום לספוג ולקבל עוד. הכוס עלתה על גדותיה, משמע, הגיע זמן נתינה! במילים אחרות החיים המטירו עליי גשם של תובנות שבתוך כאב האיבוד נדרשתי לגלות את תמצית ההויה הפרטית מחדש בכדי להגיע לזיכוך מוחלט. אחרי קבלת הטוב והרע הגיע זמן עשייה - נתינה.
בכל התקופה הזו, נאלמתי. כל מה שרציתי לעשות עם דגש על הרוצה, או רציתי שיהיה לי, ו/או הרגשתי שחסר לי, נעלם ממני. כמו עיוורון זמני. מצוקה פנימית – כאילו כל מה שצברתי לעצמי בתודעה, נותר בי אילם. שכח לדבר בי, והותיר אותי מתבוננת מהצד. על החיים. על עצמי ועל העולם. הקורא הסביר יכול להניח שמדובר בדיכאון אבל לא, שהרי ברגע שלקחתי אחריות על המהלך גם איבוד השליטה הוא בשליטה. הבחירה להוציא את עצמי משליטה היא בחירה מודעת תוך הכרה בעובדה שהטבע מוביל אותי לנקודת מוצא בה אוכל לפעול ממקום חדש בתוכי, כזה שלא הכרתי בי קודם. נכסי תודעה רבים צברתי בזמן שאני פה, לא רק זאת, החיים פה מביאים אותי למקומות שלא הכרתי בעצמי וזה כשלעצמו הישג. חלק ניכר מהאדם שאני היום, הינו בזכות החיים שלי פה ולא בגלל. ובכל זאת עלתה בי מן תחושה שאני לא נטמעת, ורוצה הביתה. רוצה הביתה אבל צריכה להישאר.
ההתעוררות כאמור באה בסימנים של אהבה המבשרים את הפריחה, עת האביב בא עלינו לטובה. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חייכתי חיוך גדול כזה של אושר בו הלב מרטיב את נימיי נשמתי, בהתרגשות מציפה. הפרפרים בבטן יוצאים למחול, שלובי ידיים עם הגוף והנשמה, מבלי שתחושות הכאב, ומהמורות הדרך יהדהדו בתודעה. אביב. כולנו פורחים עכשיו יש כאלה שהגוף מבטא את הפריחה בצורה אלרגנית. אחרים, רואים להם על הפנים.
הניצן הסגור העצור והכלוא בתוך החושך של עצמו, יוצא לאויר העולם במלוא הדרו, שוטף אותנו באור פריחתו כאילו אף פעם לא היה חשוך. הוא לא ראה אור שמש בסגירותו רק ספג ואגר בתוכו מי ברכה הפוקעים עתה וממלאים את העולם בזיו יופיים. גביע הניצן הפקוע הופך להיות "מצעית" הפרח עליו נשענים עלי הכותרת. פצעיו וצלקותיו הם חלק בלתי נפרד מעוצמת פריחתו ויופיו, ועתידים לקלוט את תאי הזרע הזכריים - לעוד מעגל חיים. אני תוהה לפעמים אם גם לטבע כואב לגדול ולצמוח, אם כי בזכות הדעת הטבועה בו, ושאנחנו איבדנו כנראה בחטא גן העדן, הוא בוודאי יודע שהאור שם בחוץ מחכה לו גם אם הוא לא רואה אותו. גם אם אף אחד אחר לא מרגיע אותו בזכותו. כך לא כואב לצמוח, שהידיעה האבסולוטית כי מדובר בתהליך צמיחה טבעי מעודדת אותו להמשיך לגדול גם בימי דעיכתו, ונבילותו.
עונת האביב היא התקופה הכי יפה בשנה. זו תקופת מיצוי המזמנת עשייה ויצירה. תקופה בה הכל פורח ומלבלב. לידה מחודשת של הטבע הפורץ ברהב כמו גם הוא היה מופתע מעוצמתו.
בסינכרון מופלא עם עונות השנה גם אני פורחת עכשיו. השמש החמימה מוציאה ממני את כל התובנות שנספגו בגשם הדמעות של החורף ומחלצת הבנות מתוך ניצני התודעה שעד אתמול היום עטופים וחשוכי אור. אמנם יש פה ושם ימי סגריר אך הם כבר לא מעיבים על תחושת הלבלוב של - תראו אותי אני שמח סתם פתאום. התעוררתי שוב לחיים, אחרי איבוד של חורף. הגם שבפעמים האחרות התעוררתי לתוך האיבוד הזה, כמו מתוך חלום רע, ניכרה בי גם בזו מידת ההפתעה, שלכאורה ציפיתי מעצמי לדעת איך להתנהל בתוך החושך אחרי שנים של ביקורים תכופים. סברתי שלמול הנסיון שרכשתי עם השנים אני אמורה להיות מוכנה לכל מבחן שיקרה בדרכי, אף כי מסתבר בדיעבד שאנחנו אף פעם לא מוכנים דיינו.
באיבוד הנוכחי, כמו גם בכל יתר הפעמים, אני ולא אחרת הייתי אחראית על האבדון. הגם שיש בסיס סביר להניח שהטבע במלוא עוצמתו לקח אותי איתו, בחרתי לקחת אחריות אישית למהלך. הוא אמנם זימן אותי לברור את עצמי מחדש, ולקח אותי איתו, אבל מודעת או לא, התמסרתי והסכמתי ללכת. בהבדל אחד שבפעם הזו הלכתי לאיבוד, והבנתי שאבדתי עוד לפני שאבדתי. הרגשתי את זה בא וקורה עם תחילתו של החורף. חשתי איך אט אט אני הולכת ונסגרת בתוך עולמי הצר, וכאבי נעכר. תחושה שהיא סוג של מוות פנימי, מוות המזמן פרידה מכל המוכר והידוע. כמו יכולת הספיגה עומדת למבחן החיים ואומרת לא עוד! די! אין לי מקום! אם להשתמש בדוגמת חצי הכוס המלאה, לא רק הרגשתי שהכוס מלאה עד החצי אלא שהיא עלתה על גדותיה והגיעו מים עד נפש - קבלת ההתרחשויות ברמת החוויה האישית מוצתה. אין מקום לספוג ולקבל עוד. הכוס עלתה על גדותיה, משמע, הגיע זמן נתינה! במילים אחרות החיים המטירו עליי גשם של תובנות שבתוך כאב האיבוד נדרשתי לגלות את תמצית ההויה הפרטית מחדש בכדי להגיע לזיכוך מוחלט. אחרי קבלת הטוב והרע הגיע זמן עשייה - נתינה.
בכל התקופה הזו, נאלמתי. כל מה שרציתי לעשות עם דגש על הרוצה, או רציתי שיהיה לי, ו/או הרגשתי שחסר לי, נעלם ממני. כמו עיוורון זמני. מצוקה פנימית – כאילו כל מה שצברתי לעצמי בתודעה, נותר בי אילם. שכח לדבר בי, והותיר אותי מתבוננת מהצד. על החיים. על עצמי ועל העולם. הקורא הסביר יכול להניח שמדובר בדיכאון אבל לא, שהרי ברגע שלקחתי אחריות על המהלך גם איבוד השליטה הוא בשליטה. הבחירה להוציא את עצמי משליטה היא בחירה מודעת תוך הכרה בעובדה שהטבע מוביל אותי לנקודת מוצא בה אוכל לפעול ממקום חדש בתוכי, כזה שלא הכרתי בי קודם. נכסי תודעה רבים צברתי בזמן שאני פה, לא רק זאת, החיים פה מביאים אותי למקומות שלא הכרתי בעצמי וזה כשלעצמו הישג. חלק ניכר מהאדם שאני היום, הינו בזכות החיים שלי פה ולא בגלל. ובכל זאת עלתה בי מן תחושה שאני לא נטמעת, ורוצה הביתה. רוצה הביתה אבל צריכה להישאר.
בין מה שאני רוצה ובין מה שאני צריכה יש לי הכל – אמונה!
בתוך החוויה הזו הבנתי דבר אחד עליו אני לא מוכנה לוותר - האמונה. אמונה שמתבטאת בהיסמכות ובהכרה שאותו שמסובב את הדברים, ונשגב מאיתנו, מנחנו במעגלי צדק. האמונה הזו היא כמו החוט המקשר/מחבר ביני וביני שלא אשתגע. העוקץ המחבר בין הפרח לגבעול. אמנם היו רגעים שכן, השתגעתי לגמרי, שבבחישה ובהפיכה של תוך עולמי הפנימי – בדקתי גבולות תודעתיים חדשים במעגלים. מבקשת לא לאבד את האמונה. ומגלה תוך כדי שלא, אני לא אאבד אותה. היא עמוק בתוכי, ומעל לכל דעת. בתוך ה"איבוד" הזה הקשבתי כמו שלימדתי את עצמי, ושמעתי. שמעתי את האות המבשר שלום בתוכי, וכמו כל אות הוא בא ועלה בין הדברים הבנאליים, ונאמר בשקט. נלחש בעומקים של אותו "איבוד" - הריקבון מוליד בשלות חדשה. הכרה ביכולות נוספות, חדשות. מי אני. מה אני. מה אני יודעת, ומה אני צריכה לעשות - המתי הוא בחירה חופשית. ההתעוררות כאמור באה בסימנים של אהבה המבשרים את הפריחה, עת האביב בא עלינו לטובה. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חייכתי חיוך גדול כזה של אושר בו הלב מרטיב את נימיי נשמתי, בהתרגשות מציפה. הפרפרים בבטן יוצאים למחול, שלובי ידיים עם הגוף והנשמה, מבלי שתחושות הכאב, ומהמורות הדרך יהדהדו בתודעה. אביב. כולנו פורחים עכשיו יש כאלה שהגוף מבטא את הפריחה בצורה אלרגנית. אחרים, רואים להם על הפנים.
נעה על ציר המעלה מטה / פעם רוצה לקבל פעם רוצה להשפיע /
בין היטהרות לטומאה / נדמה כי מוות נוסף מחכה לי בפינה /
מוות קטן ומזכך / להתרת הנשמה /
הלידה מחדש של תודעתי הצרופה / היא חלק ממימוש הברכה /
תבונתיי מפנות את הדרך / לסליחותיי בעתיד / לאושר פנימי / לזיכוך הנשמה
והנני של עכשיו / החדשה שנולדה / מבעירה בי ניצוצות /
האש הבוערת לא אכלתני / כי אם מציתה בי אורות של קדושה /
הגוף לומד באמונה / להרגיע את הנשמה
