בין חלום האתמול ליום יום של עכשיו, אני מוצאת שהחיים פה מאתגרים כל גילוי והבנה שבאו עם הגיל ומבקשים עתה להפוך לתובנה. סל הכלים שאספתי על עצמי ועל החיים נפתח וכל כלי נבחן כשלעצמו. בבי"ס יסודי זכיתי בתואר המפוקפק "נחבאת אל הכלים" והגשמתי את הנבואה, הגיע הזמן לצאת מהם. מהכלים. טוב, זה לא בדיוק שהייתי בוחרת לצאת מהם, בסה"כ די נוח להסתתר בין הכלים.עם השנים לומדים לנוע בתוכם מבלי לעשות הרבה רעש וצילצולים. החיים, מה לעשות, מזמנים אותנו לפעול מאיפה שהכי פחות נוח לנו.
השנה הראשונה, שלנו פה, באה עלינו לטובה. בלי זעזועים מיותרים. התמקמנו בבוורלי הילס, שתי מכוניות בניילון וחשבון בנק מתוקתק.(ליסינג כפרה ליסינג) אמא בבית על תקן נני, נהג,מבשלת, מכבסת/תולה, עוזרת אישית מנקה, ולומדת מקרוב את הסביבה החדשה. עקרת בית, כן, אבל רחוקה מלהיות נואשת. החיים שחיינו בארץ, אנו חיים פה, ובדולרים...האמ אמא של הכי אמריקה שאפשר - אייייי איך ביזבזנו 15 שנה בארץ, כשיכולנו לבוא לפה מיד אחרי הצבא וביי נאוו היינו בטופ. זו, מחשבה שלא התביישה להיאמר. מגשים החלומות,הפרטי שלי, הוא איש מוכשר ומולטי טאלנט שלקח מיד אחריות. מיקם את עצמו מבחינה מקצועית, ואותנו מבחינה כלכלית, הכי קרוב למה שעזבנו מאחור, בארץ הזבת חלב. עם קיק סטרט כזה, מה שמחכה לנו בהמשך חייב להיות דבש. העוקץ לא איחר גם הוא להגיע, ובאותה מהירות שהוא נכתב. שנה ורבע והמיתון, הארור, שתפס "תחת" מאז שהתחילו לכתוב עליו בעיתונים, ובתקשורת האלקטרונית, דפק לנו בדלת, נכנס בלי הזמנה, והתיישב לי באמצע הבית והחיים, כמו איזה בן משפחה. על זה נאמר שעם כאלה בני משפחה טוב להיות יתום. במנטליות של מזרח תיכון, לא חדש, ומתוך הרגל לצבור אוכל לשעת חירום, יש לי במזווה ובמקפיא אוכל למקרה שיבואו אורחים במפתיע, או אם תפרוץ מלחמה, חלילה. (רעידת אדמה?). אני שבד"כ אוהבת ונהנית לארח, התעסקתי בזוטות, ולא שמעתי אותו אומר:
כלים רבותיי כלים! זה הזמן להוציא אותם, לצאת מהם, וואטאבר. שואוו מי וואט יוו גוט. ריאלטי סטרטס נאוו! אמאל'ה! יש לו דרישות לדבר הזה.ככה? מלחמה? באמצע החלום בא ומפריע לנו לחיות? חתיכת לא יודעת מה, חכה חכה שאבא יבוא, בינתיים בא תראה מה יש לי להציע: כלי ראשון לצאת מהסל: "סדר". סדר חדש יקבע מי למעלה מי למטה, מי ירוויח מי יפסיד, וכמו בסיפור אגדה, הסוף חייב להיות טוב, כמו הדמויות הלוקחות בו חלק, ואנחנו בסך הכל טובים. כמה דפים והסיפור מאחורינו. גג שנה ואתה היסטוריה.
צ'ו צ'ו צ'ו הוא מצקצק, סדר? לא מספיק, את מסוגלת ליותר.(מאיפה זה מוכר לי?) נקסט!! טוב, נתמרן את החיים בין עבודה אחת לשנייה, נצטמצם. את מתכוונת נתחבא? נסתתר? נו,נו, נו, ככה מהר את מרימה ידיים? תגיד מה אתה רוצה ממני? עשיתי לך משהו רע? אני פה זה ששואל את זו שעונה לעזאזל! איזה קללה. (צוחק) את עוד תגידי תודה נמצא עבודה? יופי ילדה גדולה. לגלות את החיים כסוג של פשרה אפשר גם בלי להגיע הלום טוב תן לי דקה להתרגל אלייך שוב באת לי כל כך פתאום כל הזמן שבעולם. אני כאן!
בהפוגות, בהם בכל זאת התקיימנו, לימדנו את עצמנו לשרוד, אם כי, ברור לי לחלוטין שלא זו מטרת השיעור, שהרי הוא עדיין כאן, האורח הלא רצוי. פישפשתי בתוך סל הכלים מחפשת מה יש לי להציע לו ולנו שעל מנת לעבור את המבחן הזה בציון עובר.
בינונית שכמוך, עונה לי, שומע אותי מהרהרת. עובר? זהו? לא למדת כלום? יו שוד הב בין רדי ביי נאוו.
אתה צוחק עליי? למה היה לנו מורה לחיים,שלימד, והכין אותנו למבחן הזה? יש בי"ס שמלמדים בו איך עוברים מיתון בשלום?
כולם מדברים על שלום. אחד בגן עדן השני בגיהנום, אין צדק. תירוצים. תירוצים. במקום שאלות, תתחילי לחפש תשובות.
אולי אהפוך יש מאין. אמא, השמיעה אותי, מגיל קטן, שבמעט יש ברכה.איך להפוך כלום למשהו. איך לעשות הרבה מקצת. איך להסתפק במועט. אבא לימד שמותר לטעות לפעמים, ושאחריות לוקחים ולא מקבלים. אחריות מהי, ואיך לא להיבהל, לא לברוח, ולשמור על קור רוח - למדתי, ואני לומדת, כל יום מחדש, לצידו של האחד, המיוחד שלי.
כך הופכים קללה לברכה. את רואה, את יכולה כשאת רוצה.
נפרד מעלי, תוך שהוא משאיר לי אויר לנשימה, בין ביקוריו התכופים, אני מוצאת אותנו מתנהלים בלחץ לגמור את החודש. לצמצם למינימום, את רמת ההוצאות המיותרות. לקנות רק מה שחשוב באמת. התקופה של כל סופשבוע סרט, מסעדות מתי שבא, ופדי/מני אחת לשבועיים, נכנסת להולד, ורק בימים של שפע זמני, אנחנו זוכרים לפעול ממקום של חסד עם עצמנו. אחרי הכל, זו צרת רבים, וגם אם קשה לי למצוא בכך נחמה (אבא לימד שהנחמה היא לטיפשים) אני לומדת, בדרך הקשה להוציא את הטוב מעצמי. ביחד, כזוג וכהורים, אנחנו משתדלים לא לתת למצב לחלחל לנו לנשמה, להוציא אותנו מהכלים, ולהעכיר לנו את הזוגיות, שהתברכנו בה. זה לא פשוט, אבל גם לא בלתי אפשרי. אומרים שהאהבה יוצאת מהחלון, כשהכסף יוצא מהכיס, ואני שכבר יודעת מזמן שזכיתי לאהוב, מנפנפת את האמרה, המטופשת הזו, רחוק ממני, למקום בלי שם. שניינו, הוא ואני, מקפידים להתנהל כלכלית באופן שנוכל להתקיים גם בימים שחורים. אורך רוח, סבלנות, אמונה והמון אהבה, יוצאים מסל הכלים הגנוז, ולמולם אנו מוצאים אותנו מתבגרים ומגלים בנו כוחות שלא ידענו שיש לנו. הקושי הוא הזדמנות לגלות את עצמנו לעצמנו, הוא אתגר לזוגיות, ולכל יחיד בה. לבדוק מה היא שווה ומה אני שווה בתוכה.
עם הזמן, למדתי לקבל את ה"אורח", שבא הולך, וחונק אותי כשהוא כאן. יותר יעיל מלנסות להתנגד, או להוציא אותו בכח. לכשיגיע הרגע שלו להיעלם,הוא יעזוב אותנו, לחיות את חיינו בשקט ושלווה. אז, מחוזקים ודבקים זה בזו, נמצא זמן לחיות את החלומות שעוד יש לנו, והמטרות שהיצבנו לעצמנו. העמידה במקום, משמע לא להתקדם אבל יש והזמנים בהם עמידה במקום משמע לא ללכת אחורה. כל עוד הראש מעל המים נשתמש בכל הכוחות שיש לנו, ושעוד נגלה בנו, בכדי לצוף. המרחק בין המקום הנוכחי לבין האופק אליו עוד נגיע הוא הזדמנות לבחון מאיפה אנו באים, לאמוד מחדש את סדר העדיפויות שלנו ולרוץ הלאה, ברגע המתאים. המיתון ממתן אותנו כיוון שהשפע העביר אותנו על דעתנו. אני אכן מודה על ההזדמנות שניתנה לי לגלות זאת. נזכרת שמעז יוצא מתוק. לומדת להבדיל בין טוב ורע, בין צריכה לרוצה, וקוראת לאבא שבשמיים שיבוא כבר ויסיר מעלינו את העול של זה, בתקווה שגיל המצוות של המיתון, יספר לנו עפ"י מידות הכלים, ולא לפי מספר השנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה