לחיי האהבה

בימים של שקט אהוביי זוכים ממני לאהבה ללא תנאים. לתת בלי לרצות לקחת. אך, כמו בכל אגדה גם אצלנו ההתחלה היתה על סף הבלתי אפשרי. הסביבה הקרובה, לא ראתה עתיד מזהיר ליחסים ביננו. הדרכים מהם כל אחד מאיתנו הגיע חיזקו את הטענה, והכוכבים, אפילו הם, דיברו על חוסר התאמה. בשלב מסויים, ביטלנו את הספקות של כולם, והפכנו את הבלתי אפשרי למציאות. כשיהיה האיש שלי כדת וכדין- יאהב אותי יותר, כך הוא אומר ואני מרגישה. כשאהיה אישתו אהבתי אליו, שלא ידעה גבול מהרגע הראשון, תתמתן ואלמד לאהוב אותו לאט. להתרחק, ולהתאהב בו כל פעם מחדש. בדרך ילמד כל אחד מאיתנו לחשוף את החולשות שלו מקרוב, להתפשט מכל כסות שלבש על עצמו עם השנים, ולהיחשף במערומי נפשו בשאיפה לעשות אהבה. תרתי משמע.

מאיפה מתחילים סיפור אהבה. מההתחלה, כשחולמים על עתיד שנראה ורוד. מהאמצע שהוא נקודות בזמן עבר, או אולי מהרגע הנוכחי שהוא שילוב של שניהם גם יחד. בקלישאות יצוק יסוד מסויים של אמת שהופך אותן לכאלה,ובכל זאת, איך מספרים אהבה מבלי להיכנס לקלישאות;
אני יכולה לספר שכל בוקר כל בוקר אני מכינה לו את הקפה ומגישה לו אותו ביד ימין כבר 18 שנה (לבד מהפעמים שאני כועסת עליו אז אני מגישה לו אותו ביד שמאל אבל הוא לא שם לב) - לחשוב שזה ה"דבק" שמחזיק את נישואיי ולא המריבות הקשיים הכעסים והאכזבות, יהיה שקר. ובכל זאת אני סבורה שדווקא החלקים הפחות זוהרים של הרוטינה הם שהופכים את הזוגיות מסתם אהבה לסיפור אגדה.

והם חיו להם באושר ועושר עד עצם היום הזה... הסוף האולטימטיבי של כל סיפור אהבה . של כל סיפור אגדה. כמו הנסיכים והנסיכות בסיפורי האהבה מהאגדות, גם אנחנו חולמים על סוף אופטימי שכזה. עוד מימי ראשית אהבתנו, מהימים שהאהבה פרחה וזרחה על פנינו. ימים שהקפדנו להסתובב ליד ה"חצי" המיועד מעושים ומחושבים, ועד ליום החלפת הנדרים בהם נשבענו להיות אחד לשניה בחולי בעוני באש ובמים - עד אז אנו חולמים ומקווים שלאהבה שלנו יהיה סוף טוב. השאלה המתבקשת היא מה הקריטריונים לאושר ועושר - השכנים עם הדשא הירוק? וכמה זמן זה עד שמגיע הסוף המיוחל לידי מימוש? כשגומרים עם המשכנתה (לא לכל הנסיכים יש אבא עם ממלכה). כשהילדים פורחים מהקן - כשאנחנו מגשימים את עצמנו מבחינת קריירה...

אם נהיה נאיביים לרגע - יכול היה להיות נחמד לו היו שלבים מסומנים מראש שעלינו לעבור ובסופם יגיע הסוף הטוב בו נוכל לסכם את הזוגיות שלנו באושר ועושר. אלא שהמורכבות של המסע המשותף בדרך לזוגיות עשירה ומאושרת, טומנת בחובה הזמנה פתוחה לזירת קרב יומיומית, כשבכל קרב כזה העומד מולנו נדמה לנו כאוייב. במראה שהוא מציב מולנו, אנחנו מגלים אותנו חשופים לאמת המוטחת לנו בפנים, ונכנסים לעמדת התגוננות בה אנחנו מרגישים בעיקר אשמים. תחושה לא נעימה המעודדת רחמים עצמיים וחיפוש אחר אשמים נוספים - מעגל קסמים של קורבן ואשם.

הנישואים מזמנים את האהבה הראשונית לעמדת גב אל גב - בה כל אחד מבני הזוג רואה ושומע בעיקר את עצמו. זה לא קורה סתם. הנישואים מספקים לנו כרית בטחון. יעד שנכבש בהצלחה - היתה אהבה. היתה חתונה. עכשיו הוא שלי ואני שלה. בדיוק אז כשהפרפרים בבטן עוברים דירה לראש, לאיזור הנוחות, אז מתחילות כל הבעיות לעלות ולעוף לנו מול הפנים. כל אחד מרגיש בטוח ומבוצר בעמדתו, יושב על "כיסא נוח" ומביט מהצד על הזוגיות שלו. אחת המחשבות הראשונות היא שאם חיו באושר ועושר זו ברירת המחדל של כל זוגיות למה אני לא מאושר. מבט חטוף בקרדיט קארד סטייטמנט מסביר יופי למה לא עשיר... מצד שני כמה הוא יכול לבלות עם החברים שלו, אני אישתו! והילדים מה - עשיתי אותם לבד? הוא לא אמור לקחת חלק פעיל בעזרה בשיעורי בית ובהסעות לחוגים?

בעמדת הגב אל גב אנחנו כמו בסוג של ישיבה בשבי. רואים רק את סבלנו אנו ואת ההתעללות של הצד השני בנו, על הדרך אנחנו מאששים את הטענה לפיה מוסד הנישואים הוא סוג של כלא, ונכנסים לסטטיסטיקה האפורה של כל מה שלא רצינו להיות! במצב זה, רב הזוגות מוצאים את עצמם בשלב מסויים ביחסים, ומגלים שהם קורבן. בקורבנות כמו בקורבנות, מחפשים ומוצאים אשמים; אם רק הייתי מקשיב לאלה שאמרו לי תזהר ממנה... אם רק הייתי מתחתנת עם ההוא לפניו (שמעתי שהוא עשה אחלה אקזיט בהייטק). שלב הקורבנות ביחסים הוא שלב הסרטים. כל סרט מועמד לאוסקר על בימוי והפקה. השחקנים הראשיים קצת בנאליים. פתטים אולי? הסרטים בראש אין ספק הרבה יותר יפים מהסרט שאנחנו קמים אליו כל בוקר. אותו בוקר שמזמן אותנו למציאות נטולת ריגושים משעממת משהו, בה הכל נראה אותו דבר...אפשר להמשיך לישון אז לפחות אפשר עוד לחלום. לאלה שימשיכו לחלום צפוי עתיד שלא צריך מגדת עתידות לחזות אותו - ברבנות או בדיכאון.

לאלה שמחליטים להתעורר מהחלום ולקחת אחריות צפויה עבודה קשה; ביצירת ריגושים, בהתבוננות פנימה אל עצמם, ביציאה מאזור הנוחות והמובן מאליו, ביכולת להקשיב ולא רק לשמוע, ביכולת להתבונן ולא רק לראות. אכן זה דורש מאמץ. גם להתעורר. גם לקחת אחריות, וגם לעבוד קשה - לא פשוט. אולם, המאמץ משתלם, מפני שלפני הכל הייתה שם אהבה וחברות שעלינו לעבוד קשה בשביל למצוא אותה כל פעם מחדש, וגם משום ההתאהבות מחדש בבטחון שבשיגרה, וגם אחד בשניה. כל אחד שלוקח אחריות על רגשותיו הוא, יש בו מקום להכיל גם את אלו של הצד השני - זה הדדי. כשנותנים בלי לרצות לקחת מקבלים מבלי לבקש.

אפשר לנהל את הקרבות מבלי שיהיו קורבנות, מבלי שיהיו אשמים צריך רק להסתובב שוב פנים אל פנים. אז נקודות התורפה הופכות לנקודות של עוצמה אחרי הכל מול מי עוד אפשר לעמוד כך עירום וערייה. היכולת להיחשף הופכת את העומד ממול מאוייב לאוהב. כמו שהיה בהתחלה. אחד הגוף אחד הנשמה. פעם היא פעם אתה. כלים שלובים, שכן, קצת צפוף להם ביחד לפעמים, אבל ההליכה זה לצד זה היא הדרך אל האושר, שהוא עושר בפני עצמו. לפעמים אתה הזאב והיא כיפה אדומה ויש שאתה הצייד והיא לפעמים מכשפה, זה לא קל וכמו בכל סיפור אגדה גם בזה אתה פעם נסיך פעם צפרדע והיא פעם ליכלוכית ופעם סינדרלה. הגמדים שלך ושלה כמוהם גם הממלכה. אחרי האש והמים השלב הבא הוא לגעת בשמיים.

ההורים שלי חושבים שאני נסיכה, מה שהופך אותם מן הסתם להיות מלך ומלכה. במסורת היהודית החתן נחשב מלך בשבעת הימים הראשונים לנישואים, אותם מזמן כבר שכחנו - אחרי עשרים שנה בהם כל בוקר אני מתעוררת ומרגישה מלכה אין לי ספק שהאיש שלי נושא את כתר מלך המלכים על ראשו. מלך מלכי המלכים הוא, הקדוש ברוך הוא.