אנשים נכנסים לחיינו מתוך מטרה מסויימת לתקופה קצרה או לכל החיים. יש ביניהם שגורמים לנו אושר רק מתוקף היותם נוכחים. כשמישהו חדש נכנס לתוך החיים שלנו הוא מגיע בד"כ מתוך הצורך הלא מוגדר שלנו בנוכחותו. צורך שאנחנו לא תמיד יודעים לבטא. המישהו הזה נכנס כדי לסייע לנו להבין או לגלות משהו. להתגבר או להתבגר ולפעמים גם מתוך רצון משותף להדרכה ותמיכה פיזית רגשית ו/או מנטלית - אלו חברי האמת שאנו מייחלים להם ונשלחים אלינו כמשלחת מלאכים. הם יהיו אלה שישמשו כתף להישען עליה עד שיום אחד הם יעלמו כלעומת שבאו כמו הסתיים תפקידם בחיים שלנו. בכל אופן, רק בודדים ישארו לתמיד! - זו פחות או יותר לשון המייל שקיבלתי לפני כמה שנים מחברה קרובה, אולי החברה הכי טובה. לא הבנתי בהתחלה למה היא שלחה לי את המייל הזה. חשבתי שאולי היא מנסה לרמוז לי שתפקידה בחיים שלי מוצה, אבל רק הכרנו כך שלא באמת הבנתי לפשר התוכן של אותו מייל, וסיכמתי את התהייה בכך שלפעמים מיילים הם רק מיילים שעוברים בין חברים ולא תמיד עומדת מאחוריהם איזו אידיאולוגיה.
כמה שבועות אחר כך באופן לא צפוי נקלענו למשבר אמון ביחסים. משבר שדרש היערכות יחסים מחודשת- מטבעי אני אדם סלחן אבל כשזה מגיע לידי הפרת אמון בסיסי, אני דורשת מעצמי לשאול שוב אם יש מקום להמשיך את היחסים - המחשבה שאולי עומדת מולי חברה נפלאה לחיים ושאני עומדת לפספס בגלל שטות קטנה על "אמון" הביאה אותי לחשוב מחדש לפני שאני מוציאה אותה מחיי לגמרי. כנראה שגם לא טעיתי. רק שבדיעבד יכול מאוד להיות שהעובדה שהייתי נואשת לחברה גרמה לי להתפשר על עקרונות בסיסיים במערכות יחסים. פשרה שיתכן וסירבתי להודות בה אז, אבל עולה וצפה מהתת - מודע שלי היום.
החברות ביננו פרחה וחילקנו המון רגעים של אושר ושמחה, עצב ודאגה אחת עם השנייה.
חגים ושבתות, כאבים ודמעות, מוססו את המשבר שהעיב על תחילת היחסים והקירבה והפתיחות של אחת מול רעותה הפכו את כאב ההתחלה לאהבה גדולה - אהבה שהלכה איתי לכל מקום. היא היתה החצי השני שלי במובן של כל מה שאני לא היא כן, והרגשתי שזה הדדי. הוקסמתי מהבטחון שהיא משדרת ושלי היה חסר. וסבורני שהיא נהנתה מהשקט היחסי ששידרתי אני.
חגים ושבתות, כאבים ודמעות, מוססו את המשבר שהעיב על תחילת היחסים והקירבה והפתיחות של אחת מול רעותה הפכו את כאב ההתחלה לאהבה גדולה - אהבה שהלכה איתי לכל מקום. היא היתה החצי השני שלי במובן של כל מה שאני לא היא כן, והרגשתי שזה הדדי. הוקסמתי מהבטחון שהיא משדרת ושלי היה חסר. וסבורני שהיא נהנתה מהשקט היחסי ששידרתי אני.
*****
כשאחותי הגיעה לביקור אחרי ששנה לא ראיתי אותה, היא הביאה איתה את הריחות והטעמים מבית אמא. מיד תפסה פיקוד במטבח, וכיאה לאחות יחידה ומיוחדת דאגה ופינקה אותי כמו שרק היא יודעת. ככזאת, גם הרשתה לעצמה להגיד לי כל מה שהיא חושבת על השינוי שחל בי מאז נפגשנו באחרונה.
באופן טבעי הצגתי לפניה את מי שהלכה איתי לכל מקום. אחותי הביולוגית מצד אחד ואחות הנפש- התאומה שזימנו לי החיים מצד שני. אני? אני באמצע עטופה באהבה. באופטימיות זהירה אני מזהה איך אחותי מרימה גבה ספקנית, כזו שאומרת לי דרך העיניים משהו שאני לא יודעת להסביר.(בעתיד יהיו עוד אנשים שיביעו פליאה נוכח הזוגיות ביננו, אם כי אני לא אדע לענות לעצמי למה בדיוק) אחר כך היא תבהיר לי שמשהו לא נראה לה באהבה הזו שמצאתי לי. היא לא יודעת מה בדיוק לא מוצא חן בעיניה אבל מבקשת להאיר את עיניי. אני, שיודעת כבר שנים כמה "אובר פרוטקטד" אחותי יכולה להיות, פוטרת אותה בהינף יד ואומרת לה שהיא לא מבינה. ושמספיק כבר ודי! אני לא עוד ילדת טיפשעשרה שצריכה את האמא והאחות שיזהירו אותה מחברויות כאלה ואחרות. גם כן אחותי הזאת, שוכחת שהיא לא אמא שלי. מה היא חושבת לעצמה, אני אומרת לעצמי בשקט. היא בטח מרגישה מאויימת מ"האחות" החדשה שלי, לכן היא ככה מדברת. נו טוב עוד חודש והיא נוסעת...
החברה הכי טובה מהארץ - שהגעגועים הטריפו אותי ואותה מחליטה בהתראה של שבוע להגיע לביקור הפתעה בן שבועיים. ( מצאה דיל בדקה ה90 באמצע אוגוסט הלוהט) - מסכמת את ההיכרות הקצרה בין השתיים באותה חוות דעת. היא, מבלי לדעת מה אחותי אמרה שנה קודם אומרת לי את אותו דבר בדיוק, רק בלי הרמת הגבה. פשוט אומרת. חד וחלק! גם את חוות דעתה של זו אני מנפנפת, ומאותן סיבות בדיוק. הן חשות מאויימות מכך שמישהי חדשה תופסת את מקומן אני אומרת שוב ושוב לעצמי ומתעלמת במפגין מכל פנס שהדליקו לי בדרך ושניסה להאיר את מה שלא ראיתי.
חולפות שנתיים ואני מוצאת את עצמי במצב קשה שאני לא יודעת להסביר אותו. גם לא לעצמי. מצב שגורם לי להתכנס ולהתרחק קצת מכולם. מצב שדורש עזרה, אבל כזו שלא יודעת להאמר. מצב שבו הציפייה היא שהאנשים הקרובים אלייך יידעו לזהות ויבואו קצת יותר מקרוב לראות מה עובר עלייך. מצב שחברת הנפש לא מזהה, ולא באשמתה , אני הרי לא מדברת איך היא תדע?
במסגרת הזמן האבוד הזה שלי עם עצמי אני מגלה מי אוהב אותי באמת. האיש שלי, כמובן, שנותן לי את החופש למצוא את עצמי מחדש. הבנות שמבינות שאמא עוברת תקופה לא קלה. המשפחה הקטנה שיש לי פה שמציעה מכל הלב תמיכה. ההורים שמזהים דרך שיחות הטלפון משהו שביר בקול שלי. אחותי שמתקשרת באמצע הלילה שלה להגיד לי שהיא מרגישה שמשהו לא טוב עובר עליי בתקופה האחרונה. חברת הנפש מהארץ שמתקשרת בבוקר המוקדם שלי להבין מה קרה שנעלמתי ונאלמתי. אחת חסרה. נו טוב, אולי גם היא עוברת תקופה לא קלה. בכל זאת חברות טובות. אולי סינכרנו אחת את השנייה. נחכה נראה מה יעלה בגורל האהבה.
*****
יש אנשים שבאים והולכים כלעומת שבאו ונכנסו לנו לחיים. את ההעדפות והסיבות שלהם אני יכולה רק לשער; יש אנשים שמעדיפים חיי חברה פעילים שמקדמים אינטרסים אישיים, יש אחרים ש"בורחים" ברגע שהם לא במרכז העניינים. יש כאלה שלא מסוגלים לפרגן כאשר העומד מולם מוצא סיפוק והנאה בגורם חיצוני שלא קשור אליהם, אחרים לא מוכנים להתמסר למחוייבות במערכת יחסים. יש את אלה שתמיד משעמם להם, כנראה מתוך חסר פנימי שהם עדיין לא יודעים להגדיר, הם עסוקים במסע דילוגים חברתי עד וכאשר הם מוצאים מסגרת חברתית שתענה לדרישות הלא מוגדרות שלהם ושהם מרגישים נוח בתוכה...כן, רק עד הפעם הבאה.
אני לא יודעת לאיזה מהם לשייך את אותה חברה טובה וזה גם לא באמת משנה. להכניס אנשים/חברים תחת הגדרות לא באמת מביא תועלת, או שיש חיבור או שלא . או שיש אהבה או ש...
לפעמים האהבה מתה. כל נסיון להחיות אותה הוא אשליה אבודה מראש. אין אשמים וגם לא קורבנות. אין על מה ועל מי לכעוס. אדרבא, את אנרגיית הכעס המיותר רצוי ונכון יהיה לנתב לטובת ריפוי צלקות המקום הריק שהשאירו בלכתם. זה אמנם כואב אך עם זאת ההבנה שיש דברים וחברים ש- נבר מנט טו לסט פוראבר, זה שיעור שמרוויחים ביושר. התפקיד שלהם בחיים שלנו מלכתחילה היה משני. אנחנו לא ראינו רק מפני שאז לא התאים לנו לראות. זהו. תם ונשלם תפקידם בחיינו. עכשיו ממשיכים הלאה מתוך תקווה שידעו להבין זאת גם הם. היה ולא, נמצא נחמה בעובדה שאת המקום שהיה לנו בחייהם שחררנו לטובת אחרים שיבואו ויכנסו בו. הם כנראה זקוקים לשיעור טוב בחיים שלהם והללו מורים טובים. מורים לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה