יום חמישי, 13 בינואר 2011

winter break

אתחיל בוידוי קטן שמעיד במשהו על מי ומה אני; רב הזמן אני שקטה, במובן שלא מדברת הרבה. לא משום שאין לי מה לאמר, אלא שאני מעדיפה להיות בצד המקשיב. בצד המכיל. סיבה נוספת היא שתמיד שאני כבר אומרת משהו נראה לי שיכולתי לאמר זאת אחרת, ואז אני מסתובבת חצי יום באיך ומה הייתי צריכה לאמר במקום מה שכבר אמרתי. לא בהכרח מה שחשבתי לאמר אחרת, נכון יותר ממה שכבר אמרתי, אבל זה מעסיק לי את המחשבה עד שאני מצטערת שבכלל דיברתי. מצד שני, כשאני מדברת יש והטונים של הקול שלי נשמעים לעומד מהצד כאילו אני צועקת, אבל זה רק מפני שהוא (העומד מהצד) לא שמע אותי צועקת כש-אני צועקת. להלן הוידוי; כשאני צועקת כל ה"שכונה" שבי יוצאת החוצה. וכמילות השיר בסוף הפרח'ה שבי מסתתר שיכון קטן והבעל לדוגמה "חוטף" את כל כיווני העשן.

בסך הכל רציתי לצאת לחופש. הילדים בבית, ותודה לאל, יש אמצעים, כל מה שנותר הוא לסמן לעצמנו יעד. רק מה, אין זמן! "מצטער, אין לי זמן" הוא אומר עסוק בלנהל את לוח הזמנים של אדם עסוק בפרוייקטים שהוא מחוייב להם. משאיר אותי לצעוק לבד, להחנק בעשן שפיזרתי, ובתסכולי כי רב להתקפל חזרה לתוך עצמי ולשתוק. המה והאיך של אותו ערב צעקות הוסר בפעולת הכביסה האחרונה, זו שהפעלתי מיד איך שפרקתי את המזוודות שליוו אותי בחופשה, זו שיצאתי אלייה בסופו של דבר לבד, והבנתי שיצאתי אליה רק כשחזרתי ממנה. מבולבלים? גם אני.

- ברצון לצאת לחופשה קיוויתי לברוח קצת מהאחריות היומיומית. לשמוט מהידיים את המטלות השגרתיות ולהיות במקום אחר בו אוכל להיות גם אני קצת אחרת. מקום בו אוכל לתת ביטוי לעוד צדדים שיש בי. למצוא את החוויות והשמחות הקטנות של ימי החולין בתוך שביל הבריחה מהשיגרה. בהשתוקקות שלי לצאת לחופש, רציתי למצוא שקט מהמחשבות המטרידות, מהדאגות המיותרות, מהמלחמות הפנימיות, מהעשייה, מהרעש - בחיי שזה לא קל להיות אני. אז בדמיוני בניתי מסלולים לחופשה אלטרנטיבית בה אוכל למצוא קצת מכל מה שביקשתי לעצמי.

בא לי חופש עכשיו. עכשיו באמצע השגרה. לצאת למקום בו הטבע עוצר נשימה. מקום בו האויר יחסיר בי פעימה. מקום בו אצא מעצמי כבראשונה. מקום בו אוכל לבוא בי חדשה חפה מכל מלחמה. שקטה מכל מחשבה. בא לי חופש עכשיו, אך לכל מקום שאלך בו יש לי רק אותי להיות.

אני לא שייכת לזן המקטט רגליים איכשהו זה תמיד מזכיר לי טיולים שנתיים מייסרים ואוטובוסים רועשים ב"נהג שלנו חברמן". אין לי כח להרפתקאות בטבע כי היום יום מספק לי יופי של אתגר ובטבע ומחוצה לו. אני יותר בעניין של חופשות ששמות דגש על כל מה שאני בדרך כלל נמנעת ממנו ביום יום. חופשות שנותנות ביטוי להתמכרויות מיותרות, להנאות של הגוף...לאכול בלי לחשוב על קלוריות, להמר מבלי לחשוב על כסף, לרקוד כאילו אין מחר, ולצחוק בגרון ניחר. מה לעשות אני לא מושלמת כבר הבנתי מזמן...חשבתי כמה נחמד יהיה לצאת לחופשה בווגאס, אולי שם אמצא אהבה בין השירים של הביטלס. או בנאפה, שם אולי אגלה טעמים חדשים. אולי סתם אצפין לסן פרנסיסקו, שם אשב לי על המים ואשטוף את העיניים בכחול ובירוק או אתעטף ברחמים מהקור בניו יורק. אולי בכלל כדאי שאסע לאמא, שתחבק ותאהב אותי כמו פעם. שתחזיר אותי קצת אלי ואל ביתי כמו שהיה בילדותי כמו שאייל גולן שר, שתאמר לי מילים של אהבה, אממה כשאמא שלי מדברת זה נשמע כאילו היא צועקת אז חשבתי אדחה זאת לפעם הבאה.

כלום! נאדה! מוצא חן בעיני או לא אנחנו נשארים בבית עם התה והלימון. ואם כבר לימון אז בבקשה, שכולם יטעמו ממנו. תליתי על עצמי שלט "בי רייט באק" שאף אחד ראה מלבדי, ונעלמתי בתוך החופש שכל כך ייחלתי לו. ניתקתי מגע עם כל מי שמסביבי. הקור הגשם ומזג האויר החורפי שימשו הגנה ותירוץ טוב למלנכוליות שאחזה בי. אני צריכה חופש ואם אני לא אקבל אותו אני אצור אותו לעצמי בעצמי. (זה לא שככה חשבתי אבל בדיעבד מסתבר שזה מה שקרה) הורדתי הילוך למינימום ופעלתי מתוך אנוכיות מוגזמת ותאווה הרסנית, כל עוד כולם שומרים מרחק, כולל אני מעצמי, אין נפגעים.

קפאון קור וצינה עוטפים אותי בימי החורף, משבשים לי את החשיבה. מרחיקים אותי מכל ידיעה. כמו הגוף משתלט על הנשמה.

 אחרי שבוע בו אני לא יודעת מה ייסר אותי יותר, הכמיהה לחופש או ההתמסרות לתאוות, הבנתי ש-וואלה זה דווקא אחלה חופש להתעלם מכל הסביבה. הניתוק המחשבתי הוא גם סוג של חופשה. ברגע של שקט פתאום הבנתי שהחופש שכל כך רציתי היה מונח תחת ידי כל הזמן הזה ואפילו מבלי לזוז מהכורסא. אז טיילתי און ליין בכל מקום אפשרי בעולם, וספגתי טעמים מבלי לסעוד לשולחן. שרתי בקולי קולות, צחקתי עד דמעות ונחתי מכל הפעולות השגרתיות. רק מה? הייתי צריכה לחזור בשביל להבין שעזבתי. ככה זה עם המובן מאליו מגלים את ערכו רק כשהוא אינו. כאשר השמיים התבהרו לרגע והגשם פסק מלדפוק על חלוני, יצאתי לנגב את הדמעות מהחלון ומעצמי. אז באותו רגע של בהירות מחשבה, הבנתי ששבתי מחופשה אליה בכלל לא יצאתי.

I can see clearly now the rain has gone I can see all obstacles in my way I think I can make it now the pain has gone all the bad feelings have disappeared

על משקל המשל של הארנב והצב, הגעתי מבלי לזוז ממקומי. מבלי להחסיר נשימה. לפעמים גם עמידה במקום היא סוג של חופשה. חופשה מהמירוץ, בלי המאמץ לרוץ. אז חזרתי מהחופשה המענגת שלי מבלי שאבין שיצאתי אליה בכלל, כי לכל מקום שבו אבחר לנוח מהשיגרה, אני פוגשת את עצמי מקופלת בתוך המזוודה.עם אותן מחשבות מטרידות, עם אותן דאגות מיותרות, עם אותן מלחמות פנימיות, עם עצמי. בחיי שזה לא קל להיות אני.

- אחתום בכמה מילים על תאווה, אחרי הכל כל אחד מכור לאיזו הנאה
אחד לזמן, ואחד לאהבה.
אחד למנוחה, ואחד לכל מה שישן.
אחד לבטלה, ואחד לשגעון. אחד לעצמו, ואחד לשאון.
כל אחת מכורה למשהו. אחת למראה ואחת לרחוב.
אחת לחלום ואחת לכל מה שטוב. אחת לסביבה אחת לעצמה.
אני? אני מכורה למילה.

יום ראשון, 9 בינואר 2011

מיהו יהודי

בימים בהם הכותרות בעיתון מלבינות פני הרבים בכלל, ושלנו כיהודים וישראלים בפרט, אני מוצאת שהרבה יותר קשה לי להסביר לילדים את משמעות היותנו יהודים/ישראלים בגולה ולקבל את הכרתם בערך הסגולי של היותנו כאלה. אני אעיז ואחלוק מחשבה אישית פרטית שעלתה בי במשך שהותי כאן. אני מאמינה שהשינוי הערכי שאנו כציבור מייחלים לו, יבוא מתוכנו. לא סתם מתוכנו אלא מתוכנו אלה שפה; בגולה של אמריקה, או בכל גולה אחרת. (אם יש ויאמרו שאני נאיבית , אבחר לקבל זאת כמחמאה).וכל זה למה? מכיוון שהגולים לומדים ומעריכים את ארצם מרחוק יותר מאלה הדרים בה. אני לא מבטלת, חלילה, את קיומם של אלה שכן אכפת להם וחיים בארץ, הם לא מעטים, רק שמתקבל הרושם שבהתנכרות התקשורת להשתיק את קולם השפוי גם הם חיים בסוג של "גלות". רגלי המבשר הם הרגליים העולות מהניכר. הרגליים המוכנות לצעוד מחדש במדבר. לבנות ולהיבנות בה היום לפני מחר.
אני לא באה לשנות את העולם או לתקן אותו – קטונתי. אני רק חולקת זוית ראייה אישית שעל מנת להכניס קצת סדר בבלאגן – כחלק מהאחריות הכללית שאני מוצאת לנכון לקחת. מושגים רבים שהם מוטעים מיסודם, או תופעות חברתיות שגויות קיבלו ומקבלים מקום של כבוד במציאות היומיומית, עד כי הם טבועים עמוק כל כך בתודעה החברתית שאנו שוכחים לעצור רגע ולשאול את עצמנו אם אנחנו מסכימים איתם אם לאו. לא תמיד ברור לנו מאיפה נכנסו המושגים הללו לחיינו ורוב הזמן אנחנו גם לא מתעכבים לשאול. הא-נורמלי נהיה כל כך נורמלי שהתרגלנו אליו. הסכמנו עליו גם אם לא נתנו דעתנו על השלכותיו. מן יאללה כזה של בסדר נו… שגורר אותנו לקחת חלק במשחק שלא תמיד בא לנו עליו. משחק שלא ביקשנו להשתתף בו אבל היומיום מזמן אותו לחיינו…

יש ונדמה לפעמים, שכל העולם הולך לשם - למקום המעוות הזה. מן סוג של אבדון, והס מלחשוב אחרת. גם בין אותם אלו שלכאורה מנסים ל"תקן" ע"י כך שמנסים ללמד אותנו לחשוב אחרת, לחשוב על האחר, יש סוג של עיוות חשיבתי. אותם אלו שאמורים להיות מודל ודוגמה אישית לאמת לחוק ולצדק חוטאים ומחטיאים, והעם והציבור כמו עדר עיוור עסוק במירוץ אחרי עגל הזהב. אני לא איזו "צדיקה" בסדום המודרני, אני בטוחה שיש עוד לא מעט כמוני בוודאי שחושבים ורואים אחרת, אך היות והעיוות מקבל מעמד תקין פוליטית, אנחנו מן הסתם במיעוט, חשֹוכי דעה, גזעניים או וואטאבר יו ניים איט.

 צפייה בערוץ החדשות שמכניס את הבית האמיתי לתוך הבית הנוכחי, תופס אותי פעורת פה מכל מה שקורה שם. אין לי מילים להסביר לעצמי את פשר הדברים. כמו יש מגמה הולכת ומתרחבת של זלזול באינטליגנציה שלי כצופה, תוך זריעת פחד ונסיונות חוזרים ונשנים לשבש הלכי מחשבה. החל בנסיונות להגן כביכול על הזרים שאין להם תוקף חוקי, וכלה במאמצים בלתי נדלים למצוא דיור הולם לאוייבים מבית. בנסיונם לתת משנה תוקף לאמרת השפר מחרבייך ממך ייצאו, הם מזמנים את איום ההתבוללות לתוכם. עד כי היא לא עוד מאיימת רק עלינו החיים בגולה כי אם גם על אותם הגרים בארץ המובטחת. אותי חינכו שאחריות לא מקבלים אחריות לוקחים. אז נכון, ויופי לנו, שכל אחד לוקח אחריות אישית, ודואג לחייו הוא.יש מי שאותם תורות, מאמנים, אמונות או ערכים שהורגל בהם או למד אותם, מכניס קצת סדר לחייו האישיים (תלוי ברמת הפרקטיקה) ומוצא סוג של שקט. אך האם בזו תמה האחריות? ואיפה האחריות האישית שלנו כלפי הכלל באה לידי ביטוי – בכך שאנו מגנים על המיעוטים? שומרים על ה"כדור" על ה"חור" על מיחזור? באמת?! לשמור ולהגן על הסביבה הפיזית דמוגרפית/גאוגרפית זה נהדר, ומה על הסביבה הערכית? מה אם עניי עירך קודמים? מישהו התבלבל פה קצת בין ערכים/ אידאליים ונורמות חברתיות. בין קודש לחול.

***הבת שלי שאלה אותי מה זה חשוב יהודי? העיקר שכולנו בני אדם, ובכלל היושב במרומים הוא של כולם. כל נסיון לבדל את עצמנו – משמע אנחנו צבועים.בכלל כולנו בני אדם. כולנו שווים – מי צריך בכלל דתות?
מה הדין לגבי אדם ללא דת ואמונה? איפה הוא נכנס מחוץ או בתוך התמונה? אין ביכולתי לענות לה על כל השאלות, וברור לי שיש תשובות שהיא תמצא בעצמה ברבות הימים אלא שנכון להיום עניתי לה ש:

 יהודי זו לא תכונה שבחרתי - זו אחריות שנולדתי לתוכה.
יהודי, זה לא להיות מעל כולם - זו השורה התחתונה.
יהודי זה לא עניין למצב רוח- יהודי זה הלךהרוח.
יהודי זו לא רק אמונה - יהודי זו הנשמה.
יהודי זה לא רק לדעת - זה לחקור ולשאול שאלות.
יהודי זו לא רק דת - זה לקרוא ולקבל תשובות.
יהודי זה לא רק שחור ולבן - זה למצוא את הקו בין שתי העולמות.

יהודי זה לא רק האִיסור - זה לגלות את המותר בתוכו.
כשמבינים למה לא, נוח ונכון יותר לקבל את האיסור. אז האיסור הופך להבנה. ההבנה היא הפועל . להוציא את ההבנה לפועל, משמע לבנות תובנה. ההבנה היא השמיעה והתובנה היא העשייה. נעשה ונשמע.

יהודי זה לא רק מקרא - זה שבעים פנים לתורה.
שבעים פנים לתורה משמע פניי הם פן אחד מתוכה. שבעים פנים לתורה לאמור יש עוד ששים ותשעה. שבעים כלומר את אני ועוד שישים ושמונה, שרואים ושומעים אחרת, ומביאים את עצמם למילים.  
השלום שיקרא בהם ובנו הוא הוא האור לגויים.

מתכון לשנה החדשה

יש לי הרגל מגונה שאני נושאת איתי מאז שנות הנעורים. כל בוקר אני מודדת את עצמי על המשקל הביתי ומול המראה בתקווה לאשש את הטענה ששעות השינה בלילה הן למעשה פעילות גופנית נמרצת שלא דורשות מאמץ אימתני על הטרייד מיל, ומגלה שוב ושוב שלא השלתי ולו גרם אחד. היו שנים שהעפתי את המשקל מהבית בנסיון להיפטר מההרגל הנורא הזה, אלא שאז מצאתי דרך לעקוב אחר ההתפתחות שלי לרוחב דרך חלונות ראווה בטכניקות שלא היו מביישות בלש פרטי, מקווה לגלות את ההשתקפות שלי צרה בכמה מילימטרים. לא מצליחה לשחרר את עצמי מהדפוס הנורא הזה, ובכל הזדמנות שקורה לפני משקל אדם אני שוקלת אותיבתקווה לנס, שהכמה קילוגרמים המיותרים יבינו שהם לא רצויים ויעלמו מעצמם. במסגרת ההרגלים שקשה לי להיפטר מהם אני עדיין סופרת בק"ג ולו בשל העובדה שבק"ג המספר הוא זוגי ולא תלת ספרתי, לשמחתי. בשנה האחרונה חזר המשקל לפאר את חדר האמבטיה בנוכחתו מתוקף בנות הנעורים של הדור החדש, שהרגלים מגונים עברו אליהן כנראה בדי.אן.איי. עם עוד כמה תכונות. בין כל תחומי החיים המשקל הביתי הוא המקום היחידי בו אני מייחלת להיות בהפסדים, כל יתר התחומים היותר והפחות חשובים מאיצים בי להיות תמיד בצד המרויח.
אם אצא רגע מעצמי ומהשאלוו-אישיו של המשקל (דיאטות אפטר-אול ראויות לטור משל עצמן בהתחשב במקום שהן תופסות לנו בחיים) ניתן לקבוע שבסה"כ אנחנו די אוהבים למדוד את עצמנו! לבד מהשקילה הסזיפית הזו כל בוקר, אני מנצלת שלוש הזדמנויות בשנה לשקול את עצמי ברובד אחר. שלוש נקודות זמן; ראש השנה העברי, יום ההולדת וראש השנה האזרחית, זו העומדת בפתח. באחת מתוך השלוש הללו אני מכינה לי רשימת מטרות לשנה החדשה (בראש השנה היהודי) ובשתיים הנוספות אני בוחנת כמה אני קרובה או רחוקה מהיעדים שהצבתי לעצמי. שלוש נקודות זמן הן שלוש נקודות למחשבה; מה למדתי על עצמי בשנה האחרונה, מה הרווחתי, מה הפסדתי...משקיפה על עצמי מתוך השתדלות לראות את הפנים המחייכות של החיים והקפדה על סימון ההצלחות. יעדים ומטרות שלא הושגו עוברים הלאה לנקודת הזמן הבאה. כאחת ששנים הרכיבה משקפיים של אתמול במקום של עכשיו זה כשלעצמו לא דבר קל לי לעשות, אבל הגיל מביא איתו פכחונות שמהם למדתי לעמוד מול המראה של עצמי בזוית מחמיאה יותר, כזו הנעימה לעין. לקבל את כל ה"דפקטים" שלי כחלק ממה שהופך אותי למי שאני. מאבקים ומלחמות הם לא פעם בדיוק מה שנחוץ לנו בכדי להתחזק לפרוס כנפיים וולעוף. הקושי מחשל מכיוון שבחכמה ובאומץ הנדרשים מאיתנו להתגבר עליו, אנחנו נפתחים עוד קצת כלפי עצמנו. כל נקודת זמן היא הזדמנות לעשות "פיילינג" פנימי למחשבות השבורות, לתחושות אשמה, לרגשות שליליים, לקשיים, לכשלונות, לפחדים ולהתבונן מקרוב על כל מה שהשגתי. נכון, לא תמיד שנה או חלקים ממנה הם טווח זמן מספיק לבחינת המטרות - כבר עברה שנה? לא הספקנו כלום. אלא שבפרקטיקה של המיומנות הזו להתעקש לראות טוב ולגלות התקדמות גם כשרע, הפכתי את המיומנות להרגל. ככה זה בדר"כ. מתכון להצלחה. כמו במטבח, גם כאן ככל שהמשכתי לבשל/להכין את אותה מנה מיומנותי השתפרה. איפה שקשה לראות את הטוב אני מרחיבה את טווח הזמן לחמש או עשר שנים, אז כל ההצלחות ששקעו בתודעת השנים באים ומציפים לי את הזכרון. זה כמו להיכנס למרקט בעבור לחם וחלב ולצאת עם עגלה עמוסה כל טוב. (האוכל לא עוזב אותי גם כשאני חושבת - מזון למחשבה).
עשור שלם נסגר עכשיו. לא סתם עשור העשור הראשון של המילניום החדש. זה טווח זמן מספיק לבחון מקרוב מה הספקתי. לא אלאה אתכם הקוראים בכל מה שעבר עליי בעשור האחרון, אבל הספקתי. הרבה! ואני בטוחה שגם אתם. חלק נרחב בחלומות שלי הגשמתי, חלק לא מבוטל במטרות שלי כבשתי וכן יש גם כמה מלחמות קטנות אבודות מראש שהן מזון השטן, הוא כבר ישבור את הראש שלו לבד באיך לשמור על הגיזרה.
שנה חדשה מתרגשת בפתח וריח ההזדמנויות והקסם שהיא נושאת בחובה מכניסים אותנו לשבוע חדש, לעשור חדש של אפשרויות. הריח כבר ממש באויר, השנה החולפת, שאך לא מזמן, היתה בעצמה הזדמנות עם ריח שעמדה באויר, אוספת ברגעים אלה ממש את שובלה הארוך ומקפלת את עצמה. היא עוד תחזור באי אילו הזדמנויות, כזכרון, כתמונה, כגעגוע ,ככאב, אבל רק כנקודת זמן למה שהיה. הטעויות הופנמו, או שלא (תלוי במי מדובר). טעויות שנצרבו בנו יזכירו לנו מן הסתם לא לחזור עליהן. חלק מהטעויות יחזרו ב"ורסיה" נוספת/אחרת כדי לבדוק כמה הפנמנו את השיעור מהשנה החולפת. כל שנה חדשה היא הזדמנות לשינוי. הזדמנות לטעות. לטעום. לחוות. זה הזמן והמקום ללמוד על עצמנו כהורים, כילדים, כבני אדם, כאנשי מקצוע. שנצמח, שנאהב, שנכאב, שנרגיש, שנלמד, שנדע, שנאמר, שנשיר. שנה שנפסיק לעשות "לייקים" ונתחיל לכתוב ולומר באמת מה אנחנו חושבים ומרגישים. שנה של צמיחה והתרחשות. שנה של למידה. שנה של לידה. שנה של הרבה טוב וקצת רע. שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. שתבוא עלינו שנה של פקיחת עיניים וזקיפות קומה. שנה של יקיצה ורפואת הגוף והנפש. שנה של כח ואמונה. שנה של בינה להבחין בין יום ולילה. בין רע לנורא. בין צריכה לרוצה.

באופן כללי אני לא שייכת לזן החוגגים מעדיפה את קירות הבית כהגנה גם בזמן חגיגות ואת כוס התה שלי בין הספרים הישנים. בזמן האחרון מאז גיליתי את שולחנות ההולד'ם בפייסבוק, יש שאני מעבירה זמן פנוי גם שם, מרוויחה ומפסידה כסף וירטואלי, בתקווה שההפסדים שלי בשולחנות הפוקר יקזזו לי הפסדים בחיים. שנה טובה שתהיה לכולנו. של ברכה ואמת גדולה. וגם...מזל טוב אחד גדול מכל הלב לילדת הסנדביץ' שלי (עוד פעם אוכל?) שחוגגת שישה עשר חורפים ביום הראשון של השנה האזרחית.

מתבגרים ומתגברים

רואה אותם כל יום בדרך לביה"ס עם הילקוט ובלי תלבושת אחידה. מנסים להיראות הכי מיוחד שאפשר ועוטים על פניהם מבט עייף מיום לימודים שמתחיל ומחכים שיסתיים. הלאה לחדר הפרטי שלהם להמשיך לנהל את חיי החברה הפעילים בפייסבוק שנקטעו ערב קודם, אחרי שעוד אמא צעקה לכו לישון כבר מאוחר! אחדים חבוקים זה בזרועות זו, חלק עם עצמם לבד. חלקם מחוייכים כמעט מאושרים, באחרים ניכר כאילו כל העולם על כתפיהם בתוך ה"בג-פק". יש ואני מזהה במי מהם אותי בשנות הנעורים, נזכרת איך כמוהם בתמימותי חשבתי שהמצאתי את האהבה בנשיקה הראשונה, ואת אמא שלי מנפצת לי את האשלייה אומרת לי אין חדש תחת השמש. איך היה נדמה ולו לרגע שאין מי שמבין רואה או שומע את כל מה שעובר לנו בראש.
בגיל הזה נדמה שהכל קורה רק לנו. אין עוד בעולם מישהו דומה שעוברים עליו אותם דברים בדיוק. גם זו אגב, דרך להרגיש הכי מיוחד, ודורש מעט מאוד השקעה (אני הכי מסכן) לא צריך להתקעקע, להתלבש בצורה יוצאת דופן, או לדבר בשפת חלקות. מביטה בהם וחושבת מי מהם מסתיר סוד על כאב או אהבה, מי מהם מסתיר סיגריה להפסקה הגדולה, מי מסתיר את עצמו ולא יודע מה...מי כבר גילה את מה שמוקדם לגלות, מי כבר ראה דברים שאסור לו לראות. כמה שירי אהבה נכתבים בעילום שם, כמה אהבות קורות באין איש יודע, כמה חלומות נחלמים ולבבות נשברים מתרחשים בין הליכות חסרות מטרה בשגרת החיים לבין תשוקות העולם הפנימי...
מה עובר על האנשים הצעירים האלה בגיל הזה שכל כך מרחיק אותם מאיתנו, מה גורם לנו ההורים לחשוב שהצרות שלהם הם צרות קטנות, (כמה קשה יכול להיות לשבת ללמוד, לסדר את החדר). מה מביא גם את טובי הילדים לבעוט בכל מה שחשבנו שלימדנו אותם בשנות הילדות הרכות, ובמילה אחת לערער את ההורות שלנו שנשבענו שתהיה אחרת. לשמוע אותנו מדברים מילים ששמענו את ההורים אומרים לנו וההבטחה של אמא ש"הילדים שלך יעשו לך אותו דבר" מקיימת את עצמה. לא פעם אני מביטה בבנות העשרה שלי הפרטיות ותוהה אם אני אחראית באופן ישיר להתנהגות הבוטה החצופה המעליבה הזו שלהן כלפיי וכלפיי מה שאני מייצגת בעיניהן. אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, זה כאילו מדובר בילדים אחרים לא שלי. הילדות שקירקרו אחרי כמו הייתי אמא ברווזה תולשות את עצמן ממני. מבקשות להיות אחרת, הכי רחוק ממני. מילים שאני אומרת נשמעות טוב יותר מפי חברים התופסים את מקומם של ההורים בסדר העדיפויות, בעוד אנחנו ההורים נזנחים בצד שבורי לב. סרט ופופקורן שפעם היו פתרון לשעמום ובילוי משותף במול הם לא יותר מזכרון על פעם מזמן כאילו חלפו שנות אור ולא שש שנים מאז היו בני עשר. הס מלהזכיר חופשות משפחתיות שמעלות בהם חיוך מגוחך במקרה הטוב הבא לומר אני? איתכם? יחד? אין מצב!! מרקם היחסים הטעון בניינו מביא אותי להתגעגע לשנים ההם שנות הילדות הקסומות, אז הכל היה יותר פשוט.
פעם לא מזמן חשבתי, כמו אז, שרק לי קורים הדברים. רק לי בבית יש מתבגרות שמוציאות אותי מדעתי. בטח עשיתי משהו לא טוב בחינוך שלי אותן. סברתי שטעיתי, אולי מפני שתלשתי אותן ממקומן הטבעי וחשפתי אותן לתרבות חומרית. מנוכרת. זרה. מסתבר שלא, אני לא כזו מיוחדת, אני לא האמא היחידה בעולם שמרגישה נבגדת, וגם לא האחרונה סביר להניח. חוסר התקשורת ביניינו נובע ממקום שלהם לנסות להגדיר את עצמם מחדש. ההתעקשות שהם ילבשו סוודר ביום קר היא לא בעבור שלא יתקררו אלא נסיון שלנו להיות בעבורם יד חמה כשקר שם בחוץ. אנחנו כמו מדברים בשפות שונות הם ואנחנו, רק שאנחנו אמורים לזהות את זו שלהם והם רחוקים מזו שלנו. בינתיים. הכאב והלב השבור של גיל העשרה מדברים אחרת בגיל 40-50. הכאב הוא כאב של אמא הרואה את ילדיה עושים שטויות, והלב שבור לא מאהבת נעורים אם כי מלראות אותם טועים. פעם כתבתי ששברון הלב שספגתי בנעוריי לא מתקרב לזה שזכיתי לו מילדיי. (היא מעיזה לומר שאני מצפה ממנה ליותר מדי, כאילו זה פשע לצפות מהם למשהו) מנסה להסביר לה שאני לא מצפה ממנה שתגשים את החלומות שלי אני מצפה ממנה שתגשים את החלומות שלה ודואגת שלא יחבלו בהם קולות שווא של מי שנדמה שהם חברים בגיל הזה. אומרת לעצמי ולה שאנחנו חיים ביי אוור מינס ולא ביי אוור דרימס, ונותנת לה מקום לגלות את המינינג שלה בחיים, משתדלת לא לקחת באופן אישי עלבונות המוטחים לעברי. יודעת שזה רק משבר קטן וזה חולף. היא בגיל בו לגיטימי לכעוס על כל העולם ולהאשים אותו. מתעקשת שאני לא מבינה, ולא מכירה אותה בכלל. המרידה שלהם בנו ובמה שאנחנו מייצגים אינה כדי לומר אני לא אוהבת אותכם, אלא נסיון שלהם למצוא את עצמם בין אנחנו כהורים ובין מה שיש לעולם להציע להם. בין מה שהם חולמים להיות ובין מה שהם מבינים שאנחנו כבר לא נהיה. הגבולות שכהורים אנחנו נדרשים לסמן להם נעצרות במפתן דלת החדר, שם מול המראה והמחשב הם יכולים להיות כל מי שירצו כל מי שהם חולמים להיות. תפקידנו הוא לסמן להם את הגבול לא להתעקש עליו. הם הרי ילמדו על בשרם, כואב ככל שיהיה, מה קורה כשעוברים את הגבול או ישאו בגאווה את דגל הנצחון על היותם פורצי דרך. הם צריכים לנסות ולטעות כמונו כדי לגלות את טעם החיים. הם אמורים ליפול לבורות שהם חפרו לעצמם, בכדי להבין שעדיף להיות חכם מצודק. הם לא ילמדו מהנסיון שלנו. הם אמנם יגיעו לאותם מסקנות ברבות הימים - שאין חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה, אלא שכמו שאנחנו לא למדנו מנסיונם של הורינו ך גם הם יגיעו לשם בדרכם. קשתם הנחושה של בני הנעורים לא פעם פוגעת גם בנו, המריבות והחיכוכים ביננו ובינהם הם סימני דרך של אוהבים, ואהבה אמרו כבר לפני זה כואב...
מעבר לעובדה שההתבוננות בהם מזכירה לי נשכחות, או עד כמה התבגרתי, היא מחזירה אותי לשאול שאלות ששכחתי. תהיות שנשכחו מאחור מפאת קצב החיים ששאב אותנו לא תמיד ביודעין לעבר מציאות אחרת ממה שחשבנו, ממה שחלמנו להיות. כל כך עסוקים בלהבטיח את עתידם של צאצאינו אנחנו שוכחים שיש את הרגע, הזמן הנוכחי, לחיות לעשות ולהגשים את חלומות הנעורים. נכון שיש בניינו את הילדים המסרבים להתבגר, או אחרים רודפים אחרי כמוסות אושר לחיי נצח, אך מי מאיתנו חיי את החיים שחלם בגיל העשרה? אנחנו הרי כבר יודעים שמלכת הכיתה לא נשארת כזו אחרי 20 שנה והסמרט'ס וואנ'ס של השכבה לא כל כך הצליחו בחיים. זה רק הדור הצעיר הזה שעדיין לא גילה את האמת הזו, כי נאמנותו מתמסרת ליופי יותר מאשר לאמת. לרגע יותר מלזמן. להיום יותר ממחר.

אמצע



אמצע…כל החיים אנחנו בורחים ממנו כאילו הוא איזו קללה. כאילו אם "נשב" באמצע ליותר מרגע וחצי כל העולם סביבנו יראה את השלט המואר מעל ראשנו צועק: בינוני! לא הייתי מייחסת חשיבות רבה ל"אמצע" הזה , לולא בנות העשרה המתבגרות שיש לי בבית, מנסות
להגדיר את עצמן בגיל הכל כך חשוב הזה, ועל הדרך בורחות מכל מה שהוא אמצע. הכל או שחור או לבן. בנחרצות כזו. אינסטנט כמו החיים. אין אמצע. ואיך אפשר להאשים אותם את בני הנוער הרי קצב החיים הנוכחי מכתיב אינסטנט לא רק בקפה. בימים בהם הססטוסים בפייסבוק מתעדכנים בתדירות מתזזת עיניים, מה הפלא שהם רוצים הכל עכשיו או עכשיו?!? (הם עדיין לא יודעים מה הם צריכים הם עובדים על זה, גם אנחנו) מצד אחד הכל, כל כך ברור, מצד שני, כל כך ילדותי אופייני- איך אפשר להתבגר ככה? אני שעד לפני יומיים ורבע הייתי ילדה בעצמי בורחת כל חיי מהבינוניות שאמצע נושא באמתחתו. הבריחה מהאמצע היא סוג של מלחמה לא מודעת בה הצד הלוחם והצד הנלחם אחד הם.

מלחמות לא באמת מביאות לשום מקום בו אפשר לשבת לרגע ולומר; הגעת. תנוח. תרגע.
במקרה הטוב אפשר לסמן לעצמנו "וי" דמיוני על נצחון הקרב, ומה על הנצחון במלחמה?
תמיד יהיו טובים, מוצלחים, עשירים,יפים או מוכשרים ממני, (וואלה, איך לא הבנתי קודם?)
לעזאזל האמצע הזה. בגיל ארבעים עם שתי מתבגרות למי יש זמן לצאת למלחמות מיותרות?
אני רוצה לקחת את האמצע הזה ולבחון אותו מקרוב, להפוך ולחפור בו . להקשיב לו – לאמצע…
והוא מדבר בחיי שהוא מדבר (אם מקשיבים טוב, לכל קול בתוכנו יש מה לומר לנו, צריך רק לפזר מסך ערפל דק של קולות רקע או בריחה לא מודעת להסחות דעת תוך עיסוק מיותר בהבל).
מה כל כך מפחיד בו באמצע הזה? מה כל כך רע בלהיות בינוני?
וזה מה שיש לו לומר; להעיז להסיר מעלינו את כל שכבות השנים והקולות שדיברו בנו עד כה, ולזהות את מי שאנחנו באמת. לצאת מהבורות שחפרנו לעצמנו ואנחנו נופלים אליהם כל פעם מחדש. כל דבר בעיתו. בזמן שלו. הכל, לכשנהיה מוכנים ובשלים דיינו לראות את השלב הבא…
והשלב הבא? הוא היכולת להבחין בכל הסובבים אותנו ואת העולם בו אנו חיים, יושבים בסוג של אמצע. תמיד יש מי שלמעלה ממנו. או למטה מאיתנו. עניין של השקפה.
פרפקציוניזם? – מה אם מאה האחוז של אחד הם שמונים אחוז של האחר, או להיפך?
איך לעזאזל מגיעים לפרפקציוניזם במערכת יחסים זוגית? הזוג רוצה אחד והשני רוצה שלוש.
איינשטיין אמר את זה קודם – הכל יחסי.
הפועל היוצא של הכל יחסי הוא גילוי שהחיים הם הליכה על גשר צר מאוד – גם את זה אמרו כבר לפניי, זהירות רק לא ליפול – או לא לפחד כלל. אם כל העולם הוא גשר צר מאוד אז אני עליו לפעמים רצה לפעמים עוצרת לנוח ולהוקיר את שמסביבי. אני באמצע. באמצע של החיים. באמצע המסע. עליתי עליו על האמצע הזה. האמצע הוא שביל של זהב, או דרך המלך.
השאיפות הן תולדה של צרכים ולא של רצונות והם הם שיובילו אותנו הלאה.קדימה. ישר.
אחרי שלמדתי לאהוב את המקום ממנו אני באה, התמלאתי רוח הנושאת אותי הלאה לאן שאני הולכת. כל יום הוא התפעלות וקבלה של האמצע. את צלקות המלחמות המייסרות, החלפתי בקמטיי התובנות שהביא איתו הגיל. האמצע הוא לא בינוני, אם כי, אפשר לבחור לראותו ככזה.
האמצע הוא לא פשרה. האמצע הוא הליבה. המקום בו אני מזהה אותי, בלי קולות לוואי וחיות שמנהלות אותי. ההתמקדות בנתינה, באה לומר לך לא ויתרתי. לא על החיים. לא על החלומות.
לגדול ולצמוח מתוכנו, להינות מהנתינה, מעצמי. הפחדים, המסוכות והמסיכות, הנושרים בדרך, כמו באים לשרת את הצמיחה. כמו היו עלים יבשים, שסיימו מלאכתם, ונשרו, ונושרים, כדי שנפרח חדשים וטריים, לספוג מחדש את היופי, הטוב והאור המופלא, שנגלה בנו. ההתמסרות אינה ויתור, היא צמיחה רעננה. לא ביטול האגו – האני, אלא קבלה שלו בתוך ההוייה הקיומית שלי. האמצע הוא שביל ישר המוביל אל מחר.

עדיין לא אמרתי מילה על האמצע, למתבגרות שלי. אם כי נראה שהשינוי החל בי מקרין עליהן .

טור עצוב


בפעמים בהם נגמרות לנו המילים לעצמנו מול עוצמת החיים, כשהרוחות העזות מכות, אין מה לאמר, אז שותקים. נותנים לתמונות לדבר בעד עצמן, ונחרדים לראות את הבית עולה באש. בפעמים הללו, אני מוצאת, שאהיה איפה שאהיה, יש לי בית אחד. איש יקר לליבי שחי בארץ אמר לי בשיחת טלפון, שעלי להודות על כל יום שאני כאן. על שנחסכות ממני השמועות, המראות והדיווחים מכל מה שקורה בארץ. על הרפש הנחשף חדשות לבקרים ואוחז בכולם. (במקרה הזה אין פארק ירוק שיכול להבנות על הרפש בכדי לעמעם במה את ריחות הזוועה). כל חלקה טובה, ממה שנותר, ושאני מחשיבה כבית, נרמס, מול אובדן ערכים וחזון. כן, המרחק עושה את הייאוש נוח רק כששרים אותו לא כשחיים אותו. התודה שלי היא פרטית, אישית. כולם בריאים, ברוך השם. אבל המדינה שלי הולכת פייפן. חורבן לא עלינו, ככה זה נראה. ההרוגים ובני משפחותיהם, משלמים את מחיר האבדון, והכאב אינו נסבל על אף המרחק הפיזי.
סכנת מוות צריכה לרחף מעל ראשינו בכדי שנהיה ערבים זה לזה. רק כשעשן מערפל לנו את הראיה אנחנו מסוגלים לראות את עצמנו במקום האחר. כמה עצוב. כשאמא אדמה רותחת מזעם, גם אבא שבשמיים מבין שאין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא. כשאמא בוערת מכעס, גם הוא יושב בשקט. האמא הפרטית שלי, שתהיה בריאה, נהגה להזהיר אותי בפעמים בהם מרדתי בה, שהאהבה שלה תחמם או תשרוף אותי, תלוי בצד בו אבחר לגעת. ואבא הזהיר, גם הוא יודע שאמא תמיד צודקת, זה רק אנחנו שמסרבים להקשיב. האותות באו משמיים, אבל אין מי שרואה, אין מי ששומע. היובש, הבצורת, הניאוף, השחיתות והזניית השפה ברחוב, ובכלי התקשורת, אף לא אחד מהם מביא את האחראים לשאול למה, ולא משום שהם לא שואלים, אם כי מפני שהם לא מוכנים באמת לקבל את התשובה. יותר פשוט להתבונן בהתערטלות פומבית המביאה רייטינג, מאשר לראות את האמת עירומה מול העיניים, שהרי אז נדרשת אחריות, שנראה שאין איש היודע מהי בארצנו הקטנטונת, ומאידך לעולם יהיה יותר קל לחפש אשמים, גם כשיסודות הבית נשרפים.
הפרשיות המביכות, שלפני רגע היו סנסציה וכרגע הם היסטוריה, נדחפות לשולי החדשות. הכלכלה, שמרבים להתפאר בה, מעבירה את ההתעסקות בנדל"ן של ארץ הקודש, מתחת לפני השטח, שם יוכלו "מאעכרים" חדשים לגזור קופון באין איש רואה. כל בוקר כשאני פותחת את אחד מערוצי החדשות הוירטואלים בכדי להתעדכן בקורה בארץ אהבתי, אני מגלה לאכזבתי הרבה שהשקד כבר לא פורח, ואין כלות בשער. לא ברור אם ארצנו המתהדרת במוחות מבריקים, צועדת בצעדי ענק לתום תקופת השפע - שנות השובע שלה, בעוד אין צדיק הדואג לאגור משהו מהטוב הזה כפקדון לשנות הרעב העומדות בפתח. למתבונן מהצד נראה שהיא כמו מתעקשת להרוס לעצמה את החיים במו ידיה. הכאב והעצב שאוחזים בכולם בתקופות הצער, נעלמים כלא היו, עד לעונג הבא. זכרון לטווח ארוך זו לקות שאנו נושאים איתנו מהמדבר. הבוכים את יקיריהם, לא צריכים ימי זכרון נוספים, הם זוכרים גם כשלנו קל לשכוח. כמה ימי זכרון ידרשו לנו עוד, כדי שנזכור שאנחנו טועים. כל חג הוא יום זכרון למה ששכחנו. לא ירחק היום בו נביט בחגיגות שעם ישראל מרשה לעצמו, משתקפות בשולי החדשות בדיווחים מחוייכים על כמות העוברים בדיוטי פרי בכל הזדמנות, לא שחלילה נחה עיני על אלה שיש בכיסם, אלא שנראה שבמצבה הנוכחי, היה עדיף שכולם, אבל כולם, יעצרו רגע, יסתכלו על עצמם במראה, ויקחו אחריות. לא רק על ביתם מבצרם, אלא גם על זה שלידם. שכל אחד ישאל איפה טעה ומה עליו לעשות בכדי לתקן. אני ואתה נשנה את העולם, זה לא רק שיר, זו עובדה. אין גוף שלישי אחראי. אין הוא, אין הם, יש אתה אני ואנחנו. כולנו. הדיווחים מחשיכים את עיניי רבים שכמותי, וגורמים לתהות אם יש מי שלוקח אחריות בנעשה בארץ, או כל אחד עושה לעצמו, ושהעולם ישרף. בתפילות לניסים ולאור שיבוא ויתגלה לנו, אף אחד לא שיער לרגע, שהאור יבוא בדמותה של אש המאכלת חדרים שלמים מהבית. לא לאור הזה ייחלנו. אפילו החג, הידוע בניסיו, לא מצליח לגרש את החושך שעוטה על הארץ שלנו. .
כולנו מחפשים אור, אפילו בחג האורות היפה הזה שנותר מאחור, אנו מייחלים לאור שאולי יביא לנו נס בזכות נר אחד דקיק ויכנס לתוך חיינו ככה, פתאום, היום. האור, קטן ומתעתע בא והולך כמו להבה המרקדת באש. והפעם את החושך גם המכבים הגיבורים לא מצליחים לגרש. את האור שאנו מחפשים, שיאיר לנו את הדרך, שיכה בנו, ויגיה חשכינו, לא נמצא בספרים על סוד שילמד אותנו לראות אותו (את האור), הוא בתוכנו. תעשייה שלמה התפתחה סביב אור אחד. קטן. גדול . בקצה המנהרה. גנוז. מה לא אמרו עליו...וכל זה בעבור שנגלה, שנראה אותו מאיר לנו את הדרך, שלא נהיה לבד, מצד אחד, ומצד שני, כל מה שאנחנו רוצים זה להיות לבד, שלא יפריעו לנו לחיות את חיינו בשקט. יופי, אלא שיש לקחת בחשבון שכאשר הבית ממול עולה בלהבות יש סיכוי שהם יגיעו גם אליי. אלו שעיניהם חשוכות בין כה וכה לא יקראו את המילים הכתובות, כל עוד מקפידים הם לעצום עיניים. כל אחד ואחת מאיתנו; הקורבן, האשם, וזה שאינו יודע לשאול, כולם, אחראים באופן אישי, ובלעדי לחפור בנבכי נשמתם, ולו בשביל לגלות את האור הזה, למען כולנו, אחרת החושך ירד גם על מי שרואה.
באופטימיות זהירה, יש לקוות, שהשריפה הזו, שכילתה חדרים בתוך הבית שלנו,תהיה סוג של אור. אם נשכיל להתעורר מחשכת השריפה לאור גדול, ונבין שהעשן הוא חרון אפו של בעל הבית שקץ ומאס כמו רבים מאיתנו בתוהו, מהשחיתות, מהניאוף, האופפים את הבית היחיד שיש לנו, אולי נזכה לראות אור של יום חדש עולה מתוך ההריסות. אור שיבוא עלינו לטובה. ובתקווה, שהמתים יהיו למים בין עננים ושמיים ישטפו בדמעותינו ויורידו לנו גשמי ברכה.

 

תודה לאל


אמריקה, שאמרה תודה גדולה, לעצמה, לאפשרויות ומן הסתם גם ל"אחד", בחרה בשלהי ההיסטוריה של עצמה יום מיוחד בשנה להגיד תודה על כל מה שנברא, בסעודה מפוארת, שטובי התסריטאים מכניסים אותה ערוכה, ומהבילה לכל סרט וסרט. יום ההודיה, חביב עליי מבין חגיגות הגויים. בכלל, יום שמכנס משפחה, אוכל וחמימות של בית, עושה לי את זה ביג טיים. עכשיו, אחרי שגמרנו לעכל את הטורקי הגדול ומה שנותר הם דלועים עייפים בכניסות הבתים, דקורציות המבשרות את הסוף וההתחלה של השנה האזרחית, וחנוכיה המחכה לניסים - אני מוצאת את הזמן לשיחה על בורא עולם, היושב במרומים.
אני לא טורחת לשאול אם הוא קיים או לא, יודעת שהוא שם. לא מנסה לשכנע אף אחד בקיומו, יש רבים וטובים ממני שזו מלאכתם, ולי כבר ברור לחלוטין שהוא למעלה למטה מאחריי ומצדדי. שנים שאני מנהלת חדר עסקים קטן, בליבי, עם בורא עולם, תוך שאני מבקשת אותו לעזרה, ומקווה שימצא זמן לענות לי. כשהחיים זרמו בכיוון הנכון הרגשתי שהוא אכן שמע אותי, כשהחיים נעצרו או דברים שייחלתי להם לא קרו, חשבתי שהוא עסוק מדי בעולם שיש לו לנהל, ולא רואה אותי ממטר. כך גם אני. בהתאם לרמת הבקשות שהואיל,להגשים לי, ככה התקרבתי והתרחקתי. במרחק שהביא הזמן השנים והמקום, התעוררתי יום אחד לחושך. כזה חושך, שהטוב הרגיש רע, והרע היה בכי רע. (מי אמר משבר גיל ה40 ולא קיבל?) לא הבנתי מה קרה לי, מה עשיתי שככה בא לי. מבול של שאלות, מה אני רוצה מעצמי ומהחיים, מה אני עושה ואיך אני ממשיכה, קמו איתי כל בוקר מחדש, וכיבו לי את האור. שאלות שלא היו להן תשובות, ושלא ידעתי מאיפה להתחיל לענות עליהן, אז חיפשתי אשמים. כשמחפשים מוצאים. ככל שיריעת האשמים הלכה והתארכה התעטפתי בה ברחמים עצמיים, הופכת אותי לקורבן של הנסיבות, ומסירה מעליי אחריות. זה לא אני זה "הם": ההורים, האחים, הילדים, הבעל, החיים, הוא בעצמו, כוווולם. אני? אני ילדה טובה, עושה מה שמבקשים, ומשאירה צלחת ריקה (שלא יבוא שוטר).זה לא מגיע לי. מה עשיתי בכלל?!!
בכמות דמעות שלא הייתה מביישת את הכינרת בתקופות הגאות, חיפשתי לשאול אותו למה "הם" עשו לי את זה? לרגע היה נדמה שגם הוא לא מקשיב לי, בעוד "הם" שלחו אותי לעמוד בפינה. צוחקים עליי. בפינה, האשמה התחלפה בבושה. בבושתי הסתכלתי על עצמי מהצד ומלמעלה ובשקט שגזרתי על עצמי מתוך הרעש שהתרחש לי בתוך הראש, שמעתי אותו מדבר בי פתאום. קול דק כזה, שהמולת היום והחיים דוחה אותו עד שהיא משתלטת לנו על הקיום, ואז, אנחנו הולכים לאיבוד או נופלים בשבייה של ההמולה. בכל אופן, החלטתי להקשיב לקול הדק (קול הנשמה) שכיוון אותי ישירות לאדון עולם טכנולוגי, "גוגל". כשקורים לי דברים שאני לא מבינה אני קוראת וחוקרת בנסיון להרחיב את הידע, ובכדי להקל במה את ההתמודדות. בעולם המהיר של היום, זה פשע, לא לדעת. חוסר ידע הוא תוצאה של חוסר עניין. כשיש עניין לדעת, חוקרים. בלחיצת כפתור, כל העולם פרוש לפניינו, בידינו. לא זוכרת מה היו מילות החיפוש הראשונות שהקלדתי ושהובילו אותי לפרשת השבוע, מאז הכל היסטוריה... הגעתי עד אבות אבותיי שיצאו מארם נהריים דרך מצריים והמדבר בואך כנען, כדי להבין מאיפה אני באה. להבין? לגלות!! כן, כן, מספרים לנו כבר בביה"ס איך העולם נברא מבראשית, ואיך הוא ברא שמיים וארץ, ויהי יום ויהי לילה, אבל מה קורה כשמגלים את התוהו ובוהו בחיים שלנו? מישהו למד בביה"ס איך יוצאים ממנו? מסתבר שלא רק שלא למדנו, גם השניאו את המקצוע עד כדי שעמום. ההתייחסות הכללית, בארץ הקודש, לדת ולבורא עולם, היא על גבול הציניות, גם למי שבא מבית מסורתי ויודע להבדיל את עצמו. הבעלות, שארגונים דתיים, בארץ, מנכסים לעצמם כנציגי השכינה עלי אדמות, באה לידי ביטוי בהפחדה, שהנה עוד רגע וירד חבל למשוך את החוטאים מהרגליים בכאב וייסורים, אקספרס לגיהינום. אם לא הספיק השעמום של שיעורי התנ"ך, באו אלה באיומים שלהם, להרוס כל דמיון ביני ובין אברהם אבינו. ביני ובין האבות האמהות השופטים המלכים והנביאים שקושרים אותי לעבר ולשורשים שלי. הפער,כאורך הגלות, מרחיק אותנו יותר. ובגלות כמו בגלות, לא מעניין אף אחד, מי אתה, מה אתה, ומאיפה אתה בא. את הדיעות הקדומות שלך אתה יכול להשאיר בבית שהשארת מאחור, אולי יהיה לך לאן לחזור...לא בטוח. תהיה אתה, כמו שאתה (מי אני?) וזהו. אתה אצלנו, לא אנחנו אצלך. כך, שאם אותך לא יעניין מי אתה, זה לא מעניין אף אחד אחר. הגלות היא לא מקום מעבר לאופק, היא פה, אצלנו, בתוכנו. גלות של הדעת. רבים מהיושבים בגולה, מגלים או מתקרבים לבורא עולם מתוקף היותם רחוקים מהבית, ובחיפושם אחר זהות, יהדותם מתחזקת. יש מי שמתקרב, עד כדי, שהיהדות, המצוות והחוקים הופכים להיות מרכז עולמו, אשריו. ויש מי, שהיהדות מגלה זוהרה בפניו, ומחליט לשלב אותה בחייו, דרך מצוות, חגים או מסורת, מבלי להתחייב יותר מדי. איש באמונתו יחיה. את שלי מצאתי דרך המילים, דרך המקרא.לקרוא זו הדרך היחידה לדעת ממקור ראשון, לגלות את האמת שעולה מבין המילים, ולהודות. מה שלא הבנתי השארתי בצד בידיעה, שכאשר זה יגע בחיים שלי אבין. הסדר, האמת הפשוטה, וההגיון שזה מכניס לחיים, מגרשים את החושך, ומשכנים שלום. מאז כל יום אני מודה. לא רק פעם בשנה. המצוות המועטות שאני מקיימת הן מחוות אהבה בעבור כל מה שנשגב ממני, ואין בידי לשנות. התפילות היומיות הן בעבור הקשר הנצחי המחבר אותי לקיום הבסיסי, להזכיר לי מאיפה אני באה. מבראשית. האמונה, היא ההיסמכות על בורא עולם שיהיה גב ברגע שנופלת הרוח. הטוב הוא טוב, והרע הוא אתגר ליכולות שלנו למצוא את הטוב שבנו. על רגל אחת? אין דבר כזה. בקושי את עצמי אני נושאת על רגל אחת לא כל שכן את התורה. עזבו אתכם מקיצורים, לכו ישר אל ספר הספרים,לכולנו הזדמנות לגלות פן אחד משבעים פניה של התורה, להאיר את עולמנו, אפרופו אור, וטוב היום לפני מחר.
ההודיה היא נכס למי שיודע לאמר תודה, ויותר למי שיודע בעבור מה היא נאמרת. כל יום הוא הזדמנות להודות על היכולת לראות, לגלות, את מה שיש בעולם ובנו לו ולנו. אני לא דתייה, לפחות לא באופן המקובל של המילה, אבל כמו רבים שכמותי גיליתי את היושב במרומים דרך אותות ומופתים. בילדות נהגתי לדבר איתו מבפנים, בשנים האחרונות מאז קרו אזניי ועיניי אני שומעת ורואה אותו עונה לי בשפה של סימנים. ומודה. מודה על ההזדמנות לפקוח עיניים לראות ולגלות שמיים. ואומרת תודה ליושב במרומים על האור והניסים, שהכניס לי לחיים.

לצאת מהכלים


בין חלום האתמול ליום יום של עכשיו, אני מוצאת שהחיים פה מאתגרים כל גילוי והבנה שבאו עם הגיל ומבקשים עתה להפוך לתובנה. סל הכלים שאספתי על עצמי ועל החיים נפתח וכל כלי נבחן כשלעצמו. בבי"ס יסודי זכיתי בתואר המפוקפק "נחבאת אל הכלים" והגשמתי את הנבואה, הגיע הזמן לצאת מהם. מהכלים. טוב, זה לא בדיוק שהייתי בוחרת לצאת מהם, בסה"כ די נוח להסתתר בין הכלים.עם השנים לומדים לנוע בתוכם מבלי לעשות הרבה רעש וצילצולים. החיים, מה לעשות, מזמנים אותנו לפעול מאיפה שהכי פחות נוח לנו.
השנה הראשונה, שלנו פה, באה עלינו לטובה. בלי זעזועים מיותרים. התמקמנו בבוורלי הילס, שתי מכוניות בניילון וחשבון בנק מתוקתק.(ליסינג כפרה ליסינג) אמא בבית על תקן נני, נהג,מבשלת, מכבסת/תולה, עוזרת אישית מנקה, ולומדת מקרוב את הסביבה החדשה. עקרת בית, כן, אבל רחוקה מלהיות נואשת. החיים שחיינו בארץ, אנו חיים פה, ובדולרים...האמ אמא של הכי אמריקה שאפשר - אייייי איך ביזבזנו 15 שנה בארץ, כשיכולנו לבוא לפה מיד אחרי הצבא וביי נאוו היינו בטופ. זו, מחשבה שלא התביישה להיאמר. מגשים החלומות,הפרטי שלי, הוא איש מוכשר ומולטי טאלנט שלקח מיד אחריות. מיקם את עצמו מבחינה מקצועית, ואותנו מבחינה כלכלית, הכי קרוב למה שעזבנו מאחור, בארץ הזבת חלב. עם קיק סטרט כזה, מה שמחכה לנו בהמשך חייב להיות דבש. העוקץ לא איחר גם הוא להגיע, ובאותה מהירות שהוא נכתב. שנה ורבע והמיתון, הארור, שתפס "תחת" מאז שהתחילו לכתוב עליו בעיתונים, ובתקשורת האלקטרונית, דפק לנו בדלת, נכנס בלי הזמנה, והתיישב לי באמצע הבית והחיים, כמו איזה בן משפחה. על זה נאמר שעם כאלה בני משפחה טוב להיות יתום. במנטליות של מזרח תיכון, לא חדש, ומתוך הרגל לצבור אוכל לשעת חירום, יש לי במזווה ובמקפיא אוכל למקרה שיבואו אורחים במפתיע, או אם תפרוץ מלחמה, חלילה. (רעידת אדמה?). אני שבד"כ אוהבת ונהנית לארח, התעסקתי בזוטות, ולא שמעתי אותו אומר:
כלים רבותיי כלים! זה הזמן להוציא אותם, לצאת מהם, וואטאבר. שואוו מי וואט יוו גוט. ריאלטי סטרטס נאוו! אמאל'ה! יש לו דרישות לדבר הזה.ככה? מלחמה? באמצע החלום בא ומפריע לנו לחיות? חתיכת לא יודעת מה, חכה חכה שאבא יבוא, בינתיים בא תראה מה יש לי להציע: כלי ראשון לצאת מהסל: "סדר". סדר חדש יקבע מי למעלה מי למטה, מי ירוויח מי יפסיד, וכמו בסיפור אגדה, הסוף חייב להיות טוב, כמו הדמויות הלוקחות בו חלק, ואנחנו בסך הכל טובים. כמה דפים והסיפור מאחורינו. גג שנה ואתה היסטוריה.
צ'ו צ'ו צ'ו הוא מצקצק, סדר? לא מספיק, את מסוגלת ליותר.(מאיפה זה מוכר לי?) נקסט!! טוב, נתמרן את החיים בין עבודה אחת לשנייה, נצטמצם. את מתכוונת נתחבא? נסתתר? נו,נו, נו, ככה מהר את מרימה ידיים? תגיד מה אתה רוצה ממני? עשיתי לך משהו רע? אני פה זה ששואל את זו שעונה לעזאזל! איזה קללה. (צוחק) את עוד תגידי תודה נמצא עבודה? יופי ילדה גדולה. לגלות את החיים כסוג של פשרה אפשר גם בלי להגיע הלום טוב תן לי דקה להתרגל אלייך שוב באת לי כל כך פתאום כל הזמן שבעולם. אני כאן!
בהפוגות, בהם בכל זאת התקיימנו, לימדנו את עצמנו לשרוד, אם כי, ברור לי לחלוטין שלא זו מטרת השיעור, שהרי הוא עדיין כאן, האורח הלא רצוי. פישפשתי בתוך סל הכלים מחפשת מה יש לי להציע לו ולנו שעל מנת לעבור את המבחן הזה בציון עובר.
בינונית שכמוך, עונה לי, שומע אותי מהרהרת. עובר? זהו? לא למדת כלום? יו שוד הב בין רדי ביי נאוו.
אתה צוחק עליי? למה היה לנו מורה לחיים,שלימד, והכין אותנו למבחן הזה? יש בי"ס שמלמדים בו איך עוברים מיתון בשלום?
כולם מדברים על שלום. אחד בגן עדן השני בגיהנום, אין צדק. תירוצים. תירוצים. במקום שאלות, תתחילי לחפש תשובות.
אולי אהפוך יש מאין. אמא, השמיעה אותי, מגיל קטן, שבמעט יש ברכה.איך להפוך כלום למשהו. איך לעשות הרבה מקצת. איך להסתפק במועט. אבא לימד שמותר לטעות לפעמים, ושאחריות לוקחים ולא מקבלים. אחריות מהי, ואיך לא להיבהל, לא לברוח, ולשמור על קור רוח - למדתי, ואני לומדת, כל יום מחדש, לצידו של האחד, המיוחד שלי.
כך הופכים קללה לברכה. את רואה, את יכולה כשאת רוצה.
נפרד מעלי, תוך שהוא משאיר לי אויר לנשימה, בין ביקוריו התכופים, אני מוצאת אותנו מתנהלים בלחץ לגמור את החודש. לצמצם למינימום, את רמת ההוצאות המיותרות. לקנות רק מה שחשוב באמת. התקופה של כל סופשבוע סרט, מסעדות מתי שבא, ופדי/מני אחת לשבועיים, נכנסת להולד, ורק בימים של שפע זמני, אנחנו זוכרים לפעול ממקום של חסד עם עצמנו. אחרי הכל, זו צרת רבים, וגם אם קשה לי למצוא בכך נחמה (אבא לימד שהנחמה היא לטיפשים) אני לומדת, בדרך הקשה להוציא את הטוב מעצמי. ביחד, כזוג וכהורים, אנחנו משתדלים לא לתת למצב לחלחל לנו לנשמה, להוציא אותנו מהכלים, ולהעכיר לנו את הזוגיות, שהתברכנו בה. זה לא פשוט, אבל גם לא בלתי אפשרי. אומרים שהאהבה יוצאת מהחלון, כשהכסף יוצא מהכיס, ואני שכבר יודעת מזמן שזכיתי לאהוב, מנפנפת את האמרה, המטופשת הזו, רחוק ממני, למקום בלי שם. שניינו, הוא ואני, מקפידים להתנהל כלכלית באופן שנוכל להתקיים גם בימים שחורים. אורך רוח, סבלנות, אמונה והמון אהבה, יוצאים מסל הכלים הגנוז, ולמולם אנו מוצאים אותנו מתבגרים ומגלים בנו כוחות שלא ידענו שיש לנו. הקושי הוא הזדמנות לגלות את עצמנו לעצמנו, הוא אתגר לזוגיות, ולכל יחיד בה. לבדוק מה היא שווה ומה אני שווה בתוכה.
עם הזמן, למדתי לקבל את ה"אורח", שבא הולך, וחונק אותי כשהוא כאן. יותר יעיל מלנסות להתנגד, או להוציא אותו בכח. לכשיגיע הרגע שלו להיעלם,הוא יעזוב אותנו, לחיות את חיינו בשקט ושלווה. אז, מחוזקים ודבקים זה בזו, נמצא זמן לחיות את החלומות שעוד יש לנו, והמטרות שהיצבנו לעצמנו. העמידה במקום, משמע לא להתקדם אבל יש והזמנים בהם עמידה במקום משמע לא ללכת אחורה. כל עוד הראש מעל המים נשתמש בכל הכוחות שיש לנו, ושעוד נגלה בנו, בכדי לצוף. המרחק בין המקום הנוכחי לבין האופק אליו עוד נגיע הוא הזדמנות לבחון מאיפה אנו באים, לאמוד מחדש את סדר העדיפויות שלנו ולרוץ הלאה, ברגע המתאים. המיתון ממתן אותנו כיוון שהשפע העביר אותנו על דעתנו. אני אכן מודה על ההזדמנות שניתנה לי לגלות זאת. נזכרת שמעז יוצא מתוק. לומדת להבדיל בין טוב ורע, בין צריכה לרוצה, וקוראת לאבא שבשמיים שיבוא כבר ויסיר מעלינו את העול של זה, בתקווה שגיל המצוות של המיתון, יספר לנו עפ"י מידות הכלים, ולא לפי מספר השנים.

 

 

 

חיה בסרט ההמשך


החלום האמריקאי נבנה בנאמנות לאט לאט. במהלך חופשת הקיץ של כיתה ו'  התקבצנו כמה בנות בביתה של חברה, שהתייתמה מאביה קיץ אחד קודם. זאת, חזרה מאמריקה אחרי שבמשפחתה החליטו לגלות אותה מקרוב. ישבנו סביבה כל אחת מנסה להתקרב אליה יותר ויותר, ללגום בצמאון את תיאוריה על אמריקה הגדולה והיפה, כאילו שאם נתקרב אליה עוד קצת, נראה אמריקה אמיתית. ברורה יותר. אמריקה, שבשנה הבאה תהיה הבית החדש של אותה ילדה - איזה כייף לה - היא כל כך שמחה לעבור שסחפה אותנו בהתרגשותה. כאלה, מרוגשים, מהחוויות ששיתפה אותנו בהם, חזרנו הביתה קצת "אמריקאים", בכל זאת, חברה שהיא כמעט כזו, הפכה גם אותנו לקצת כאלה. ההורים ההמומים ציננו את התלהבותנו וקראו להם - "יורדים". יאללה, איזה הורים אלה לא מבינים כלום.
אחר כך באו חברים אחרים, שהוריהם התגרשו, ונשלחו לבקר את הדודים שלהם באמריקה. פעם כשגירושים לא היו באופנה, נהגו להרחיק את הילדים מעין הסביבה הבוחנת, אבל יכול מאוד להיות כך אני חשבתי ועוד לא ידעתי לתרגם זאת למילים, ששלחו אותם לאמריקה כדי להקל במה את התמודדות שלהם מול שני בתים בשני ערים בסוף הקיץ.
עוד את החלום דאגו לטפח לי, כאילו יש להם בו חלק, סרטים בקולנוע ובטלויזיה: "גריז", "שגעון המוזיקה", "המלאכיות של צ'ארלי" "הוואי חמש אפס" ודומיהם,כשאת כולם חותם "נתי" (גידי גוב בדיזינגוף 99) שעוזב את "אוסינק'ה" שלו ואותי מאחור ונוסע לגלות את אמריקה שלו. ממש לגור איתו
בין ובתוך כל הסיפורים האלו נולדה אמריקה שלי. הייתה גם חוצלארץ, אבל חוצלארץ היה ביטוי מעורפל, ליעד לא מוגדר. אף אחד לא ממש ידע איפה חוצלארץ נמצא, ובכלל רק עשירים באמת ידעו איפה החוצלארץ ממוקם באטלס. אמריקה של דמיוני היתה מקום רחב ידיים ושטוף שמש בו כל הדברים הטובים מחכים רק למי שיעיז לבוא ולגלות. מקום בו יש מרפא לכל הכאבים. הייתי בטוחה שכל מי שנוסע לאמריקה מצליח להתגבר על כל העצב שהחיים הגישו לו. בארץ שהמציאה את מיקי מאוס ודונלד דאק מוכרחים להיות שמח. ואני הרי הייתי עצובה. במקום בו נעצר הדמיון, עצרתי גם אני והמתקתי סוד ביני לביני שיום אחד אהיה שם מעבר לים - באמריקה. מי חלם אז "רסשיין"?
אמריקה!!! בכמות המילים שנכתבו עליה והחלומות שנרקמו סביבה היא עדיין יותר גדולה ובלתי מוגבלת כמו האפשרויות הטמונות בה. כמו הייתה מקום קסום בו הטוב והשפע אוחזים יד ביד ומחכים רק לי ולשכמותי שנבוא וניגע ונטעם ונרגיש ונחלום אמריקה. ביום בו גיליתי ששתינו חוגגות יום הולדת ביולי התפעלתי כל כך כמו היה זה סימן ברור מהיקום שיש ביננו קשר נצחי, כמעט מיסטי. פחחחחחחח
בדיעבד, כנראה ששם זה התחיל, והמשיך עם הגיל שהביא איתו אהבות נכזבות של גיל ההתבגרות שאותו שמסרתי לו את אהבתי, ולא ידע אף פעם, נסע לגלות את אמריקה שלו בניו יורק, והאחר, שבא במקומו של אותו שעזב, הגיע מאותה אמריקה בדיוק. אהב אותי קצת וחזר לביתו. בין לבין, כברירת מחדל, העדפתי לחלום ולכתוב את אמריקה שלי לבדי, ולא לגלות אותה עדיין.
משאירה את אמריקה מאחור, מצאתי אותי נשואה עם שתי בנות. אמרתי יפה, תודה, יש לי חלומות קרובים יותר לחיות, רק שבשלב מסויים, תוך כדי ההריון השלישי, וצעד וחצי לפני משבר גיל הארבעים, הבנתי שאם לא עכשיו לעולם לא! כבר בביקור הראשון באמריקה, בעודנו מטיילים יד ביד, אני והאיש, יצאתי בספק הכרזה ספק גחמה ילדותית אופיינית, שכאן אני רוצה לחיות ולא מעניין אותי כלום. אמריקה היר ווי קאם! את ה - be careful what you wish for הבנתי מאוחר יותר, אבלבדיוק אז, מצאתי את הנצנצים במדרכות. גיליתי אותם שזורים בכל אחד ואחת מאיתנו, כך שאם זה הסוף, הוא טוב. לפעמים נדמה לי שאנחנו לוקחים את "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" רחוק מדי. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לכל אמריקה שלא תהיה (יש כאלה שמצאו אותה פה יש כאלה שמוצאים אותה שם), מתוך חלום נשכח בילדותנו, כאילו זה המקום בהא הידיעה בו אפשר לגעת בשמיים...יש מי שגילה/יגלה ש"השמיים הם הגבול" זו רק סיסמא. יש מי שנגע או יגע בהם. מצד שני, להציב את השמיים כגבול הכי רחוק שאפשר לגעת, זו לקות של דמיון קצר. כאחת שלא נפרדה מהחבר הדמיוני שלה בגיל חמש,(הוא פשוט אף פעם לא איכזב אותי) וממשיכה לנהל איתו מערכת יחסים קרובה ואדוקה, אני מחשיבה את עצמי כבעלת דמיון רחב ועשיר מכל חשבון בנק. ככזאת, אני עדיין במסע... מחפשת תשובות. על הדרך אני מקלפת ומוצאת קצת את עצמי והרבה את אלוהים. מעל הכל, מעל השמיים יש רקיע ועוד אחד ועוד אחד - השמועות מדברות על שבעה, אני מבינה שהבנתי, שזה בסדר לא להבין הכל. אני רק לא יכולה להרשות לעצמי להפסיק לרצות. להבין הכל.




















 

חיה בסרט



לא מזמן, קראתי כתבה המתארת את הירידה בכמות התיירים מישראל לאמריקה בשנה האחרונה. "אם לא היו מערימים קשיים בקבלת הויזה לארה"ב, היו כולם נוהרים/בורחים לאמריקה" - טען אחד הטוקבקיסטים. אותי זה הביא לחשוב למה? מה מניע אותנו לחשוב שכאן באמריקה של ארה"ב נמצא את כל מה שחיפשנו, אני לא מחכה לתשובה, כיוון שרוב הזמן אנחנו חיים מבלי לתת את הדעת, על מה ועל איך. השאלות מתעוררות בדיעבד, ואת התשובות יש מי שמחפש ויש מי שחי. הפופקורן במיקרו, הסרט מתחיל:

בשנות השלושים המוקדמות שלי יצאתי פעם ראשונה מגבולות הארץ המובטחת. (לייט בלומרס, מגלים עולם מאוחר) יעד ראשון, אמריקה. נחתתי ישירות לזרועותיה הפתלתלות, [תמנונים זה באופנה עכשיו,לא?]
של עיר המלאכים- כוכבים. דבר ראשון שחיפשתי לבדוק היה, אם הרחובות והכבישים זרועים בנצנצים, כיאה לעיר כוכבים שהיתה עד אז בדמיוני. ניסיתי לשכנע את עצמי שהשתקפויות האור על הכביש בלילה, הם האורות עצמם. בבוקר, גיליתי שהכביש הוא כביש כמו כל כביש, והשמיים אותם שמיים, אלא שהמשכתי בעקשנותי הרבה לחשוב
שהנצנצים ישנם והעובדה שלא ראיתי אותם אינה הוכחה חותכת לאי קיומם. כמה שנים אחר כך, כשכבר גרתי כאן, שאלו אותי הבנות מה אנחנו עושים פה, ובשביל מה באנו? שאלה שנורתה לעברי באקט של וידוא הריגה, אחרי שדעכה האש, מאחת המריבות הקולניות האלה, שבא לך לארוז מזוודה בו ברגע , ולחזור הביתה בטיסת אל-על הכי בבית בעולם. זו היתה גם הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי את אותה השאלה, ובכך הוספתי את כף רגלי הדורכת על גופתי, שלאחר אותו וידוא הריגה. אם כבר מערב אז שיהיה פרוע. ככה עד הסוף. וויסקי מישהו? בכל אופן, לבנות שלי עניתי כלאחר יד, משתדלת לפזר את אבק השריפה מהקנה הרצוץ במעט האויר שעוד נותר בי (חיה בסרט,לגמרי) שבאנו בכדי להעניק להן חיים שקטים/טובים יותר, לפתוח בפניהן אפשרויות.כן. בטח. אף פעם לא הייתי טובה במכירות ובטח כשלא האמנתי במוצר עצמו. לא שיכנעתי. לא אותן, ולא אותי. שאלתי שוב, הפעם את עצמי, ובשנייה של שקט מחכה שמישהו יענה לי, ענה עצמי בשאלה; (כמו ישראלית טיפוסית שעונה לשאלה בשאלה) - כסף? זה מה שהביא אותי לכאן? כסף זו לא מילה גסה, אפילו שככה חונכנו לחשוב, אבל, באמת? זה, מה שהביא אותי לכאן? התביישתי לענות לעצמי מצד אחד, ומצד שני, לא התווכחתי יותר מדי, אני לא שחקנית שבאה לנסות את מזלה בהוליווד, לא דיפלומטית או נספחת תרבות שבאה בשליחות, ומסתבר שגם האיש היקר שלי לא.למרבה הצער או המזל אנחנו גם לא משוחררים טריים מהצבא שבאו לראות עולם. אם כסף זו התשובה, מה הסימן שאלה עושה פה? התשובה לא סיפקה אותי, גם בפעם המי יודע כמה ששאלתי ועניתי, כסף? לא יכול להיות. אולי, אבל לא רק, לא בגלל זה אני פה. בנסיונותיי, כי רבים, למדתי להמציא לעצמי תירוצים מתירוצים שונים על מה באתי לחפש... מה איבדתי בכלל שבאתי לחפש? ולמה דווקא כאן? בתוך מבול השאלות הלכתי אחורה בזמן. שיחזרתי את מהלך החיים שלי כאילו איבדתי צרור מפתחות ואני מנסה לזכור איפה. כשהבנתי שאני המפתח, קמתי ויצאתי למסע דמיוני בנסיון לברר איפה ומתי הכל התחיל, טיילתי בכל שביליי ילדותי ונעוריי עד שהגעתי למקום בו זכרתי את אמריקה מכה בי לראשונה. זה היה אז, בשנות השבעים של המאה שעברה, ימי ילדותי, כשהשמים היו שמים ולא גבול, והארץ היתה הבית של אחרי התוהו והמלחמה. אז, חופשות משפחתיות נגזרו מנסיעות קצרות בשבת בבוקר בואך צפונה, כשברקע תכניות רדיו מגלגלות אותנו מצחוק. קראו לזה תסכיתים ואף אחד לא חשב שזו מילה בעברית שפה קשה. רבנו מי ישב בצד חלון המכונית, ואז כשהראש מונח על הזרועות הנושקות לסף החלון (אל תוציאי את היד!) ורוח ים-תיכונית פיזרה את המחשבות על כלום, הנוף הנשקף מחלון המכונית, הרגיש אמריקה! אייר קונדישנינג עאלק.
בנסיעות לירושלים התרגשנו מכתובת אחת על הקיר (אז לא ידעתי מה בא קודם השיר או הקיר), ומנוכחותם האילמת של שרידי המלחמה הפזורים לצד הדרך בדוגמת טנדרים מפוייחים וחלודים. אלו, היו תזכורת דוממת, כמו לומר לעצמנו כמה אנחנו אמיצים, גיבורים, קורבנות?
עבורי החזרה מירושלים לוותה במבוכה כשאמא מבקשת מאבא שיעצור לה בצד הדרך לקטוף עלי גפן. תוך שהיא מרוצה מעצמה ומהקטיף, ענתה על מבוכתנו כאילו שמעה אותי חושבת, ואמרה שטעם עלי הגפן הממולאים באורז, בשר טחון וצנוברים, ישכיח לנו את המבוכה. טוב, לפחות עד הפעם הבאה...
בחופשות ארוכות, של חגים עם "גשר" לסופשבוע, נסענו לקאמפינג על שפת הכינרת או הבניאס. אבות הרכיבו אוהלים, ומיהרו לארגן לעצמם שולחנות שש-בש, רמי או פוקר, עמוסי כל טוב, שאחת האמהות דאגה להגיש להם, מבלי שתרגיש "משרתת". שאר האמהות סידרו את הילדים בארוחות מהירות בפיתה,עד שבא אחד הגברים (בדרך כלל בעלה של האחת מקודם) להדליק את המנגל, ויהי אוכל. אמהות העבירו את הזמן במשחקי קלפים, או סתם קראו ל"אישה", ספר, או רעיון למתכון. בין לבין כולם דאגו להנעים את האוירה בשירים, בצחוקים רועשים של המנצחים, ובקללות עסיסיות, לא פחות מהאבטיח, של המפסידים. השנים והקידמה החליפו את האוהלים בבונגלוס (הצימרים של פעם). והזמן , בניצניו הראשונים כמצרך נדיר, נחסך אמנם בהקמת האוהלים, אבל, בוזבז בצרכניה עמוסה כל טוב. סמן ראשון לתרבות השפע.
את הקאמפינג המשפחתי על'שכונה, שהיו עדות לשיגשוג הכלכלי של אחרי מלחמה חתם הסכם שלום אחד, והלירה שהפכה לשקל, חתמה את תקופת הילדות. תקופת הנעורים כמו כל מרד נעורים טוב נפתחה במהפכה- הולכים אל הלא נודע! משבר משפחתי, החזיר את המשפחה לכור מחצבתה הראשוני, בדוגמת דירת חדר וחצי בדרום נתניה, קרוב למשפחה ולאחים. אזור נוחות קוראים לזה היום. שלהם כמובן.
דני סנדרסון שר: היא חולה, היא חולה, ושהוא מנתניה ויש לו ת'תרופה, לך תאמין לשירים.
בין ילדות קסומה לנעורים מתסכלים של פרידות כפויות, מעברי דירה פתאומיים (היום הילדים רוצים לקחת חלק פעיל בהחלטה לאן ומתי לעבור) ואהבות בלתי אפשריות , התעטפתי בעצב גדול, כזה שכל מתבגרת לומדת להכיר מקרוב, וטרם מצאו לו תרופה, אז התחלתי לחלום. אמריקה...
טוּ בִּי קוֹנְטִינְיוּד...
בעברית, זה נקרא טוב יותר משזה נשמע באנגלית.

 

 

ישראלים בצבעים

 
לאכול אותך

מילדוּת מלמדים אותנו שכל ישראל חברים, אם זה מדוייק או לא, נראה שהחיים פה, באל.איי, מזמנים את כולנו, כישראלים, לבחון את הסיסמה הזו מקרוב.  כצופה אקטיבית, (לא יודעת בדיוק מה זה אומר, אבל מסתדר יופי עם מה שיש לי לומר) מיינתי את הישראלים החיים פה לצבעים. זה טעים ובריא, וגם קצת משעשע, נסו בעצמכם:

ה"ירוקים" - זקופים כמו מלפפון; רק נחתו. רק הגיעו. רעננים, חייכנים וציניים  ... אם שפר מזלם, ויש להם פה משפחה קרובה או רחוקה הם יזדמנו מיד לאירועים או מפגשים חברתיים, בהם יתערבבו עם עמך ישראל. אם, רחמנא ליצלן, הגיעו בגפם, הם יצטרכו לבנות מערך קשרים חברתיים בעצמם. זה לא קשה, אחרי הכל, עברית מדוברת נמצאת בכל פינת רחוב בין אם בוואלי או בעיר.         
ה"ירוקים" שיתפעלו מהמציאות הישראלית, בדוגמת שוקולד השחר/ביסלי/במבה, מכל מדף בסופר, יתרגמו תג מחיר בדולרים לשקלים, ויגלגלו בכל הזדמנות את מספר הטלפון שלהם, ו/או את אוצר המילים החדש שלהם באנגלית בכל שיחת חולין. בכל ה"שכונה" ירגיש להם לרגע שהם בכלל בארץ, הרֶנְט יזכיר להם שהם לא תיירים. ל"ירוקים"  יש יתרון יחסי, מתוקף היותם חדשים הם מעודכנים בסלנג האחרון. הם עשויים להיות מופתעים, שהרי את הרכילויות, הפלייליסטים האחרונים ועידוכנים כלליים, תודה שהגעתם, יש לנו בשפע, ממקורות וירטואליים או ערוצי טלויזיה ורדיו שדואגים לעדכן אותנו.  ה"ירוקים" ידשדשו בביצה המקומית ישראלית כדי להראות, להישמע, ולהתחכך בישראלים ה"אדומים" או ה"כתומים" - והכל במטרה להיות  יום אחד "סגולים"/"כחולים", או שלא...בדרך ילמדו להסיר מעליהם קליפות של גסות רוח וציניות.

ה"אדומים" - עגבניות או להיות; אלה שבאו "לעשות את זה באמריקה" חיים פה כבר כמה שנים, ואדומים מרב מאמץ. המירוץ התחרות והיעד -  סכום בן שבע ספרות מינימום - מניע אותם קדימה... הם עדיין לא סגורים על איך הם הולכים ל"עשות את זה", אבל יש להם מיילג' ארוך. הם מנוסים. כל מה שקרה לך,קרה כבר להם...הם יודעים ה כ ל. הם עברו חתיכת דרך בזמן שהם פה. רק תן להם הזדמנות והם יגירו נוזלים. את ההוא הם מכירים, ועל ההוא הם שמעו, על כל דבר יש להם מה להגיד...ובלבד שנבין שהם אַפְּדֶיְיטֵד.    כל טעות/משבר שקרה בדרכם מתוייק, הכל מחושב, הכל בא בחשבון...הם פה בשביל להצליח ויהי מה! הם מכירים את כולם, אבל יסתובבו רק בחוגים בהם יוכלו להתבלט, אולי מישהו "סגול"/"כחול" יבחין במאמץ שלהם להצליח, בכל מחיר, ויבחר בהם, להיות שותף פעיל בפרוייקט הבא שלו. היה ולא עלה דבר בחכתו של ה"אדום", הוא מן סתם יטען שה"סגול"/"כחול"  הוא סנוב מנופח מעצמו...מה שלא יפריע לו להמשיך לרוץ הלאה...ל"סגול"/"כחול" הבא, או יארח כמה "ירוקים" - לידם תמיד ירגיש "סגול", ודרכם יראה את הדרך שעשה, ויטפח לעצמו על השכם.

ה"כתומים" - דלעות עגלגלות; נשמות טובות, גם הם עם פז"מ של כמה שנים, אבל הם לא רצים לשום מקום. 
(לא להתבלבל עם הכתומים ממכוני שיזוף) הם מחוברים לקרקע. למקום. לזמן. לרגע. כן, גם הם הגיעו ל"עשות את זה", 
אבל ברגע שהבינו שהכסף לא גדל על העצים ו/או גילו שיש דברים חשובים יותר מכמה אפסים בחשבון הבנק,  
אימצו לעצמם את הסיסמא: כסף חשוב,  אבל לא הכל בחיים... במילים אחרות, יש מה שצריך, בשביל מה שרוצים - עובדים, 
וגם נשאר זמן לעיסוקים בשביל הנפש. אמריקה. הם ישמחו לעזור, ולנדב מידע.
אם לא מדובר באירוע בו הם יכולים להשפיע, או ארוע בעל ערך מוסף רוחני/תרבותי - אין להם מה לחפש שם...  
מי שצריך אותם יודע איפה למצוא אותם,  והם תמיד יהיו נכונים להקשיב או לתת יד. 
ה"כתומים" לא מנסים להיות שום דבר שהם לא. לכולם יש מקום אצלם. 
כמעט תמיד יש מה ללמוד מהם, והכי מרגיש בית אצלם.
ככה זה כשאתה יודע מי אתה, גם אם זה אומר לדעת מה אתה לא, חלקם שגילו, מה הם כן, חזרו לארץ.

ה"סגולים" - חציל אציל; סגל דיפלומטי, אנשי תרבות, שחקנים, אצולת הממון המקומית ו/או אלה ש"עשו את זה". לכל מקום שיגיעו הם מודל לחיקוי/הערצה למישהו. למשהו. יש להם טייטל מכובד או סטטוס חברתי,- כלכלי, כזה שמציב אותם במרחק נגיעה. וכולם רוצים לגעת, אולי זה מדבק...הם כמו עטופים בהילה, שרק אלה שמנסים לגעת, רואים. הרוצים לגעת, כשהם לא מדי קרובים כדי לראות, יוצאות להם העיניים...את ה"סגולים" אפשר לראות מקרוב, רק כשהם המארחים או כשמזמינים אותם כאורחי כבוד לאירועים תקשורתיים כאלה ואחרים, בין לבין הם מתחככים בינם לבין עצמם. לא פעם, זוכים כמה "אדומים" טיפוסיים ברי מזל, להתקרב. גם ל"כתומים" יש מקום, הם פשוטים ונעימים שאינם מהוים איום על אף אחד. זה לא שה"סגולים" הרימו ת'אף על עמך ישראל, עמך ישראל שם אותם גבוה שיהיה לו לאן לטפס...או למי להיטפל, אם כי, קצת מביך לראות  "סגולים" שמתנהגים כ"אדומים"... כשיש הכל ורוצים עוד, כשרוצים עוד ולא יודעים מה, ממשיכים לרוץ ולא יודעים לאן.

בין כל הצבעים המתוארים להלן, יש גם את ה"לבנים"  - אם בירקות עסקינן, האסוציאציה הראשונה היא שום, בצל, כרוב, כרובית וכיוב'. יש מי שאוהב ויש מי שנמנע. בד"כ יש להם טעם חזק.  ה"לבנים" נטמעים בין כל הצבעים, קשה לזהות אותם, אבל את האַפְטֵר טֵיְיסְט שלהם אי אפשר לפספס. יש לבן שהוא חריף ויש לבן שהוא רעל, יש שהוא מתוק ויש שהוא טפל.הם עצמם עדיין לא יודעים מיהם, גם אני לא, וטוב שכך...
כדאי שנזכור שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בכל צבע בסקלת הצבעים, אתמול,היום או מחר.   
כולנו ירקות, (באמריקה כמו באמריקה הכל זמין בכל עונה) לא משנה באיזה צבע אנחנו חושבים שאנחנו, או באיזה צבע קמנו בבוקר, גם לא באמת משנה, אם יצאנו ממקרר של סאב זירו או אמקור 11, יש ימים שכולנו קצת מתקלפים, נבולים, או נזרקים -  "מלח הארץ" רואים בנו בְּרַרַה שירדה מהארץ. הם נלחמים על קיומה של המדינה וקיומם שלהם הפרטי,מול קריסת הערכים והמוסר, ואנחנו מתפנקים בשפע של הדוד סם. וֶול, בְרַרַה זה עניין של השקפה, אני סבורה שאנחנו בוסר! חלק מאיתנו שהשכיל לגלות את עצמו, יבשיל בעיתו, ויהיה אחראי לתנובה/צאצאים שעתידים להיות דור החלוצים הבא, שיביאו על מגש הכסף הבא, קצת מהמוסר ומדרך הארץ שירדו ממנה - בינתיים לאכול אחד את השני בעדינות. ההמלצה ביום, חמישה צבעים - כל ישראל חברים.בתאבון.



שְלַדִים במזוודות




החיים בשנים האחרונות, (ארבע שנים וארבעה חודשים - אבל מי סופר...?) לימדו אותי כל כך הרבה על עצמי, ועליהם (החיים), כך שאני חבה, לא מעט מהתובנות הללו, למקום בו אני נמצאת - אמריקה. קליפורניה. אל.איי.
כשרק הגעתי הנה, ארוזה בשתיים וחצי מזוודות, שנשאו את המטען שלי ושל ילדתי בת השנתיים, דאז, ועוד כמה מזוודות, של בנותיי הבוגרות, (13 ו 12 אז) לא חשבתי שיש כל כך הרבה שלדים להוציא מהן את המזוודות שלו, האיש שלי לקח בעצמו, כמה חודשים לפניינו. 
היום, אחרי שרב השלדים יצאו - אני משאירה פתח לעוד כמה שמן הסתם קבורים - אני מוצאת, שכמו בכל מערכת יחסים, גם זו שלי עם המקום הזה, יודעת רגשות מעורבים שבין אהבה לשנאה.
השנה הראשונה היתה סוג של אופוריה, כמו חייתי על ענן של אושר והנאה בלתי מוגבלת מהמקום, כמו שרק לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יש להציע.       
באל.איי, איפה שאפילו הדקלים הפזורים בשדרותיה של העיר עומדים בפוזה, כאילו צלם פפארצי עלול להפתיע אותם בכל רגע מזדמן, התמזגתי במזג האויר הנוח של העיר, ולא הטרדתי עצמי בשאלות, רק בהנאה מהמראות. מהטעמים. מהחלום.     איי... אני עוד זוכרת איך הסתובבתי חודשים עם חיוך מרוח לי על הפנים, מהשפע שיש למקום הזה להציע. לא חדלתי מלשאול את עצמי מה לעזאזל חיכיתי כל כך הרבה שנים להגיע לכאן, שלא לומר, אבא אמא מה חיפשתם בארץ הקודש, חלב ודבש זה כאן. אמריקה.
את החלקים הפחות יפים של העיר, ואת ה"דאון טאון" של עצמי, לא ראיתי בינתיים, אבל זה לא איחר מלהגיע...
כששבעתי מהמראות והטעמים, התחלתי לאכול את עצמי, על מה שנותר מאחור - בכל זאת, חתיכת חיים השארתי מאחור; הורים, אחים, אחות, בית, עסק, חלומות, קריירה...? - כל כך "טעים" היה לאכול את עצמי, שלקינוח ליקקתי את הפצעים...המטבח תמיד היה החדר הכי אהוב עליי בבית, וכשגודלים לצד אמא שמלמדת אותך להכין אוכל גם במעט חומרי גלם...זה לרועץ, לפעמים. כך בימים שלא היה מה לאכול בי, המצאתי מנות מיוחדות משל עצמי או חפרתי בפצעים שהגלידו...זוועה אמיתית. זה נמשך עד שגמרתי את עצמי, ולא מצאתי אותי יותר. לא נשאר מה לראות, רק שלד עור ועצמות. זה משעשע, כי אני רחוקה מאוד מהדימוי של שלד עור ועצמות, ובכל זאת ככה בדיוק זה הרגיש. נבהלתי. איבדתי את עצמי ולא ידעתי מאיפה להתחיל לחפש. כשלבסוף מצאתי דרך החוצה לעולם, עשיתי לי סדר בעולם הפנימי, כמו נולדתי מחדש. נפרדתי יפה מעוד כמה שלדים על הדרך, וגיליתי אותי מחדש, אלא שאז, כמו התעוררתי מהחלום שלי, מצאתי אותי שחקנית משנה בחלום של בנותיי.
אחחח ילדים..אם לחזור להיות ילד, אז רק בעבור יכולת ההסתגלות המהירה שלהם לשינויים, לשפה, לתרבות...אנחנו, המבוגרים, מנוסים ככל שנהיה, וצעירים ככל שנתאמץ להיות ולהראות, איבדנו את זה, ברובנו. מה לעשות,אלה קמטים ושקעים שאף פלסטיקאי לא יכול להסיר או למלא לנו.
אמצע החיים, גיל 40 +/- פתאום אחרי שכבר מצאתי את עצמי מחדש, גיליתי שלפגישה עם יועצת בית הספר, אני צריכה את הבת הבכורה שתסביר ותתרגם לי כל מה שזאת ניסתה להגיד. שלא יהיו אי הבנות, פטור ממבחן אמי"ר (AA) וכמה מאמרים מתורגמים מאנגלית לעברית, יש לי ברזומה, ובכל זאת נשמעתי לעצמי עילגת. צחקנו אני והאיש שאיתי, מהמהפך, איך מבלי שניתן את הדעת, הפכנו מהורים צעירים, מודרניים, אַפּדֵיְיטֵד מה שנקרא, לזוג הורים מגמגם, חסר בטחון משהו...בלתי נמנע כמעט, מלהזכיר בקצת את מודל ההורים שעלו לארץ מהגולה, אלה שהעברית שלהם לא היתה תקינה, איך התערער המעמד ההורי שלהם, למול הילדים הצברים/ישראלים שהתביישו בהם, בשפה שלהם, במראה שלהם.
אני כשלעצמי זכיתי בהורים, שהם אמנם לא ילידי הארץ אבל עלו בגיל מספיק צעיר כך שנותרו חפים משרידי מבטא, והטמיעו גינוני תרבות ישראלים, כאילו מעולם לא ניגנו אום כולת'ום ופריד בשקט, שהשכנים לא ישמעו...ילדים, כבר אמרתי, מסתגלים מהר, גם כשמדובר על ההורים שלנו שהיו ילדים, ובכל זאת, ילדוּת שנות השבעים המוקדמות בישראל, היא עדות למשפחות מהגרים כאלה ואחרות.
החיים האלה, על הקו המשווה בין פה - אמריקה לשם - ישראל, מביאים אותי כל בוקר לקום עם מצב רוח שהוא קצת כמו מזג האויר, רב הזמן נעים וחמים, אבל לפעמים יש רוחות עזות המעיפות אותי לצדדים, לפעמים סתם קר ו/או גשום, ולפעמים מספיק קופי-בין/סטארבקס לעמעם את התחושה שבין חום לקור. ביננו גם COSTCO עובר...
ואמריקה? אוי אמריקה...רק גלגול המילה בפה, מערפל אותי מחדש, גם עכשיו, כמו חזרתי לרגע ההתאהבות באיש שלצידי, והתמסרתי. הוא מצידו התמסר אליי עם כל קליפה שהסרתי. אחר כך באו מריבות זוגיות שהסתיימו לא פעם באיומים על עזיבה. השנים, חיי הנישואים היציבים והאהבה ההדדית ביננו, הם הניצחון הפרטי שלנו, נגד כל הסיכויים. גם אמריקה, שנפלתי בשבייה, תגלה אותי לאט לאט. בערב אבכה שאני רוצה הביתה ובבוקר אתענג מטעמה, בינתיים אמשיך לאהוב/לשנוא אותה.