למען הסדר הטוב

סדר הוא מצב צבירה שאני שואפת אליו בכל רגע נתון. אבל, לקראת ליל הסדר גם הסדר צריך להיות בסדר. כבר משנכנס אדר וכולם מרבים בשמחה, אני מרגישה את הבאז של התופעה. הקירות והפינות כולם מזמינים אותי לבוא לבקר - ל"היכנס בהם" ולהכניס בהם סדר. סריקה מהירה מעבירה אותי דרך ארונות הבית, חדריו, פינותיו וקירותיו, כשעצבנות קלה מהולה בהתרגשות מזכירה לי שהנה זה בא: הביקור השנתי של ה- פי.פי.אס.


.PPS = Pre Passover Syndrome או במילים אחרות

אין בטווין, המטבח מקבל צורה של חמ"ל. הסריקה הופכת לרשימות עבודה ולוחות זמנים. תכניות פעולה על המקרר מפרטות בדיוק יתר את מהלך ההכנות והנקיונות לקראת החג ומתעדכנות אחת ליום. המבצע השנתי יוצא לדרך; שבועיים ראשונים מוקדשים להתעסקות בכל מה שחבוי ונסתר - כל מה שנמצא ב"תוך". שבועיים אחרונים מוקדשים לכל מה ששייך ל"חוץ" - למה שרואים. שבוע ראשון ושני: ארונות בגדים, ארונות מעברים, ארונות מטבח ומקלחת. שבוע שלישי רביעי: חדרי ילדים הורים ליבינג/דיינינג רומס מקלחות ומטבח. המטלית/מג'יק ספונג' שבכף ידי הימנית מלווה בידי השמאלית האוחזת באקדח הנקיון (ווינדקס, פבריז, כלורקס ודומיהם), עוברות על כל חדר ופינה בבית. אצלי הכל בסדר, גם הבלאגן, וול דאן.

חולת נקיון אינה הגדרה שאני נכנסת לתוכה, אם כי אני יכולה לזהות חיוכים בפני אי אלו החולקים על ההצהרה. נקיון הוא לא תמיד הוכחה לסדר, על משקל החוץ שאינו מעיד על הפנים. זה שנים שהסרתי מעליי את עול העבדות של "הבית חייב להיות נקי שמא אקרא למסדר המפקד" - אני המפקד כבר הבנתי. ובכל זאת, סדר זה משהו אחר. הקריאה היומיומית לסדר היא הסדר הבסיסי שכל בית מחוייב אליו בבוקרו של כל יום. ההתארגנות הכללית הנדרשת של בסיס האם יושבת אצלי על אוטומט וכל יום משהו כמו30- 45 דקות מוקדשות למען הסדר הטוב. במושגי זמן של בית זה בערך כמו הזמן שאנו מקדישים כל בוקר לשטוף פנים. הידיעה שהכל בסדר ברמה שכל דבר יושב במקומו, מניחה את הדעת ומפנה זמן להתעסק במה שחשוב באמת. גם אם מדי פעם יש ואני מזיזה ומשנה בהתאם למצב הרוח, רב הזמן כל כלי כבודו במקומו מונח. מהוואזה על שידת הסלון ועד למזלג במגירת המטבח. חייבת לדעת איפה כל דבר נמצא למקרה שאזדקק לו. בפנים ובחוץ. בפנים משמע, כל מה שיושב מאחורי דלתות - כל מה שצריך לפתוח כדי לראות. בחוץ משמע, החלל הכללי - כל מה שחשוף לעיני כל, כל מה שיושב מולי.

אם כל הזמן בסדר מה נשתנה הלילה הזה? ובכן, כמי שאוהבת סדר באופן כללי, ההתארגנות לקראת ליל הסדר דורשת ממני לצאת מהכלל. כלומר הסדר האופייני היומיומי מקבל מימד חדש. בסדר השגרתי הרגיל אמות המידה נקבעות עפ"י יעילות מיקום החפצים - איפה להניח אותם. בסדר השנתי שלקראת ליל הסדר אמות המידה נקבעות עפ"י הצורך / השימוש באותם חפצים. לפני האיפה יש לקבוע מה כן מה לא. מה נחוץ מה מיותר. מאחר ובכל שנה אני קצת אחרת משהייתי, ההזמנה לסדר מחייבת אותי לשאול מחדש מה אני רוצה, מה אני צריכה, מה אני כבר לא רוצה, מה אני כבר לא צריכה. הכוונה אינה רק לרצונות וצרכים של חפצים במימד הפיזי אלא יותר מכך, לכלים ולהרגלים ברובד הפנימי. עבודת הנקיון שלקראת החג הינה אמצעי לצאת מעצמי "הישנה". להיפטר ממיני רצונות צרכים והרגלים ישנים שהביאו אותי ל"שומקום" ולהיכנס לעצמי ה"חדשה". זו שעתידה להיבנות מרצונות וצרכים שיזדמנו לחיי מעתה ואילך - בשבילי, כלומר בשביל שלי, בדרך שלי לעצמי.

אז מה? אז ככה -

הפנים: בארונות הבגדים כל בגד שלא נלבש בשנה שנתיים האחרונות כי לא עולה, כי לא מתאים, הוא כסות שאין בה צורך ואינה יכולה לשמש אותי עוד. לעומת זאת, כל מה שנשאר הם מלבושים שהגיע זמנם להתנער מאבק ולעבור לקידמת הארון. בגדי החורף עולים למעלה (להשגחה עליונה), ובגדי הקיץ בהישג יד. ההגנות והמגננות מפנות מקומן לטובת החשיפה של הדבר האמיתי. אותו כנ"ל לגבי נעליים, יש אותם שעברו איתנו כברת דרך, אחרות כבר לא נוחות עוד. הלאה... בארונות המטבח כל כלי שהוא שארית של מערכת כלים שידעה שנים יפות יותר ו/או כלי שלא נעשה בו שימוש ואינו משרת אותי יותר - מיותר! מצרכים שנקנו בתקווה שישרתו אותנו בהכנה של דבר זה או אחר או תבלינים שחשבנו שיערבו לנו לחיך, הם אותם "טעמים" שקנינו מהסביבה כי חשבנו שמה שטוב לאחד טוב גם עבורי, וזהו הזמן בדיוק לגלות שאנחנו שווים אבל שונים, ובכל זאת קצת אחרים. כל היאחזות בחבלים (מלשון חבל לזרוק..) קושרת אותנו למה שעוצר בעדנו, ומשאיר אותנו מאחור. אנחנו פה שעל מנת להתקדם הלאה, לצעוד קדימה.

החוץ: הקירות החלונות הפינות הדלתות הם אותם שספגו את אבק הדרכים את קולות הבכי והצחוק את מראות הקושי והיופי, שהנה הגיעה שעתם לפנות מקום לאלו שיבואו במקומם. מדפים חשופים בהם מונחים ספרים אלבומים וחפצי הערך המוצבים בד"כ לראווה ימורקו בכדי להדגיש את הטוב שבנו, שלא פעם אנו נוטים לקבלו כמובן מאליו ושוכחים ממנו כאילו ואינו בנמצא. בסך הכל הבית הזה הוא אני - מה שטוב הוא טוב, וטוב מהטוב הוא לא (תמיד) טוב. המיון והסיווג מכניסים סדר המפנה מקום לחדש בעוד הישן עובר הלאה לטובת האחר או מוכשר לשימוש חוזר מתוקף יעילותו. ההתחדשות אינה מבטלת את הישן לחלוטין, אלא מביאה את הצמיחה לידי ביטוי והכרה. מי שהזדהה עם הטור על האביב מלפני שבועיים יגלה שפסח הוא שיא הפריחה, במובן של התנערות וחשיפת האני החדש. האני שיוצא מעצמי הוא למעשה אותו אחד שחוזר באק טו בייסיק טו פולפיל הימסלף ויט' ניו.

- תיכף אשוב...