בפעמים בהם נגמרות לנו המילים לעצמנו מול עוצמת החיים, כשהרוחות העזות מכות, אין מה לאמר, אז שותקים. נותנים לתמונות לדבר בעד עצמן, ונחרדים לראות את הבית עולה באש. בפעמים הללו, אני מוצאת, שאהיה איפה שאהיה, יש לי בית אחד. איש יקר לליבי שחי בארץ אמר לי בשיחת טלפון, שעלי להודות על כל יום שאני כאן. על שנחסכות ממני השמועות, המראות והדיווחים מכל מה שקורה בארץ. על הרפש הנחשף חדשות לבקרים ואוחז בכולם. (במקרה הזה אין פארק ירוק שיכול להבנות על הרפש בכדי לעמעם במה את ריחות הזוועה). כל חלקה טובה, ממה שנותר, ושאני מחשיבה כבית, נרמס, מול אובדן ערכים וחזון. כן, המרחק עושה את הייאוש נוח רק כששרים אותו לא כשחיים אותו. התודה שלי היא פרטית, אישית. כולם בריאים, ברוך השם. אבל המדינה שלי הולכת פייפן. חורבן לא עלינו, ככה זה נראה. ההרוגים ובני משפחותיהם, משלמים את מחיר האבדון, והכאב אינו נסבל על אף המרחק הפיזי.
סכנת מוות צריכה לרחף מעל ראשינו בכדי שנהיה ערבים זה לזה. רק כשעשן מערפל לנו את הראיה אנחנו מסוגלים לראות את עצמנו במקום האחר. כמה עצוב. כשאמא אדמה רותחת מזעם, גם אבא שבשמיים מבין שאין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא. כשאמא בוערת מכעס, גם הוא יושב בשקט. האמא הפרטית שלי, שתהיה בריאה, נהגה להזהיר אותי בפעמים בהם מרדתי בה, שהאהבה שלה תחמם או תשרוף אותי, תלוי בצד בו אבחר לגעת. ואבא הזהיר, גם הוא יודע שאמא תמיד צודקת, זה רק אנחנו שמסרבים להקשיב. האותות באו משמיים, אבל אין מי שרואה, אין מי ששומע. היובש, הבצורת, הניאוף, השחיתות והזניית השפה ברחוב, ובכלי התקשורת, אף לא אחד מהם מביא את האחראים לשאול למה, ולא משום שהם לא שואלים, אם כי מפני שהם לא מוכנים באמת לקבל את התשובה. יותר פשוט להתבונן בהתערטלות פומבית המביאה רייטינג, מאשר לראות את האמת עירומה מול העיניים, שהרי אז נדרשת אחריות, שנראה שאין איש היודע מהי בארצנו הקטנטונת, ומאידך לעולם יהיה יותר קל לחפש אשמים, גם כשיסודות הבית נשרפים.
הפרשיות המביכות, שלפני רגע היו סנסציה וכרגע הם היסטוריה, נדחפות לשולי החדשות. הכלכלה, שמרבים להתפאר בה, מעבירה את ההתעסקות בנדל"ן של ארץ הקודש, מתחת לפני השטח, שם יוכלו "מאעכרים" חדשים לגזור קופון באין איש רואה. כל בוקר כשאני פותחת את אחד מערוצי החדשות הוירטואלים בכדי להתעדכן בקורה בארץ אהבתי, אני מגלה לאכזבתי הרבה שהשקד כבר לא פורח, ואין כלות בשער. לא ברור אם ארצנו המתהדרת במוחות מבריקים, צועדת בצעדי ענק לתום תקופת השפע - שנות השובע שלה, בעוד אין צדיק הדואג לאגור משהו מהטוב הזה כפקדון לשנות הרעב העומדות בפתח. למתבונן מהצד נראה שהיא כמו מתעקשת להרוס לעצמה את החיים במו ידיה. הכאב והעצב שאוחזים בכולם בתקופות הצער, נעלמים כלא היו, עד לעונג הבא. זכרון לטווח ארוך זו לקות שאנו נושאים איתנו מהמדבר. הבוכים את יקיריהם, לא צריכים ימי זכרון נוספים, הם זוכרים גם כשלנו קל לשכוח. כמה ימי זכרון ידרשו לנו עוד, כדי שנזכור שאנחנו טועים. כל חג הוא יום זכרון למה ששכחנו. לא ירחק היום בו נביט בחגיגות שעם ישראל מרשה לעצמו, משתקפות בשולי החדשות בדיווחים מחוייכים על כמות העוברים בדיוטי פרי בכל הזדמנות, לא שחלילה נחה עיני על אלה שיש בכיסם, אלא שנראה שבמצבה הנוכחי, היה עדיף שכולם, אבל כולם, יעצרו רגע, יסתכלו על עצמם במראה, ויקחו אחריות. לא רק על ביתם מבצרם, אלא גם על זה שלידם. שכל אחד ישאל איפה טעה ומה עליו לעשות בכדי לתקן. אני ואתה נשנה את העולם, זה לא רק שיר, זו עובדה. אין גוף שלישי אחראי. אין הוא, אין הם, יש אתה אני ואנחנו. כולנו. הדיווחים מחשיכים את עיניי רבים שכמותי, וגורמים לתהות אם יש מי שלוקח אחריות בנעשה בארץ, או כל אחד עושה לעצמו, ושהעולם ישרף. בתפילות לניסים ולאור שיבוא ויתגלה לנו, אף אחד לא שיער לרגע, שהאור יבוא בדמותה של אש המאכלת חדרים שלמים מהבית. לא לאור הזה ייחלנו. אפילו החג, הידוע בניסיו, לא מצליח לגרש את החושך שעוטה על הארץ שלנו. .
כולנו מחפשים אור, אפילו בחג האורות היפה הזה שנותר מאחור, אנו מייחלים לאור שאולי יביא לנו נס בזכות נר אחד דקיק ויכנס לתוך חיינו ככה, פתאום, היום. האור, קטן ומתעתע בא והולך כמו להבה המרקדת באש. והפעם את החושך גם המכבים הגיבורים לא מצליחים לגרש. את האור שאנו מחפשים, שיאיר לנו את הדרך, שיכה בנו, ויגיה חשכינו, לא נמצא בספרים על סוד שילמד אותנו לראות אותו (את האור), הוא בתוכנו. תעשייה שלמה התפתחה סביב אור אחד. קטן. גדול . בקצה המנהרה. גנוז. מה לא אמרו עליו...וכל זה בעבור שנגלה, שנראה אותו מאיר לנו את הדרך, שלא נהיה לבד, מצד אחד, ומצד שני, כל מה שאנחנו רוצים זה להיות לבד, שלא יפריעו לנו לחיות את חיינו בשקט. יופי, אלא שיש לקחת בחשבון שכאשר הבית ממול עולה בלהבות יש סיכוי שהם יגיעו גם אליי. אלו שעיניהם חשוכות בין כה וכה לא יקראו את המילים הכתובות, כל עוד מקפידים הם לעצום עיניים. כל אחד ואחת מאיתנו; הקורבן, האשם, וזה שאינו יודע לשאול, כולם, אחראים באופן אישי, ובלעדי לחפור בנבכי נשמתם, ולו בשביל לגלות את האור הזה, למען כולנו, אחרת החושך ירד גם על מי שרואה.
באופטימיות זהירה, יש לקוות, שהשריפה הזו, שכילתה חדרים בתוך הבית שלנו,תהיה סוג של אור. אם נשכיל להתעורר מחשכת השריפה לאור גדול, ונבין שהעשן הוא חרון אפו של בעל הבית שקץ ומאס כמו רבים מאיתנו בתוהו, מהשחיתות, מהניאוף, האופפים את הבית היחיד שיש לנו, אולי נזכה לראות אור של יום חדש עולה מתוך ההריסות. אור שיבוא עלינו לטובה. ובתקווה, שהמתים יהיו למים בין עננים ושמיים ישטפו בדמעותינו ויורידו לנו גשמי ברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה