יום שני, 8 באוגוסט 2011

חומר למחשבה - חלק ב'


מחקרים מוכיחים שאחיות גננות ומורות ביסודי הם מבין המקצועות ה"מאושרים" ביותר בישראל, מה שבפעם המיליון הופך את אמא שלי לצודקת! משחר ילדותי התריסה בי ללמוד הוראה לגיל הרך, אחרי שהבינה שזריקות מחטים וחלוקים לבנים לא עושים לי את זה. ניסיתי. בחיי שניסיתי. אפילו הייתי מורה מחליפה ליומיים וחצי, עד שהבנתי שלהיות בצד של הלוח דורש ממני לספק תשובות לשאלות שאני בעצמי עוד שאלתי - איך אדע ועודני ילדה, זו חידה? בינתיים, עד שאמא שלי, שתהיה בריאה, תהיה מרוצה מהבחירות שלי בחיים, אני שולחת ידי בכתיבה, בדרך אל האושר...
בשיעור הפעם: ילדים בריאות אהבה ומזל...אופס יצא לי מורה... לא לפתוח מחברות, רק קצת את הראש.
יאללה מתחילים, נגמרה ההפסקה. לאושר מסתבר יש נוסחה:
אושר = הנאה(קטנה) + משמעות לאורך זמן (גדולה)
ילדים תביאו שניים תביאו שלושה רק זיכרו שהסיכוי לאושר בזוגיות הולך ופוחת עם הופעת החיתול הראשון בחדר השינה ומגיע לשיאו בגיל ההתבגרות. האינטרס האישי שלנו כהורים נתון בנסיגה עם כניסת הילדים לעולמנו, ולוקח איתו יד ביד את הסיכוי לאושר. אבל, אל דאגה, הסבלנות משתלמת, כי ברגע שאחרון הילדים עוזב את הבית, מדד האושר מתחיל לעלות שוב. מצד אחד, איזה יופי למי שהתחיל מוקדם את מערך הילודה. מצד שני, תזכירו לי מה הגיל ההורי הממוצע כשאחרון הילדים עוזב את הבית?ממממ                                    אולי "עבדו" עלינו כשאמרו ושרו לנו שילדים זה שמחה? לא. והתשובה היא לא חד משמעית! יש ביננו שילדים עבורם הם אושר צרוף, ויש מי שילדים עבורם זו מעמסה. אגב,זה לא אומר שהם הורים פחות טובים. ממש לא. אלה גם אלה הורים טובים לילדיהם, ההבדל הוא רק בתפיסה ובמשמעות. כמה גבוה שנציב את הילדים בסולם העדיפויות שלנו ככה גבוה יהיה המחיר האישי שנדרש לשלם. מי שהחליטו שילדים בעבורם זו משמעות החיים במעלה הראשונה, יהיו נכונים לשלם מחיר אישי גבוה יותר מאחרים. זה נכון לגבי כל בחירה אחרת בחיים. ברגע שאנחנו שלמים עם הבחירה שלנו אנחנו מוכנים לשלם את המחיר האישי. יש גם מי שבוחרים לא להביא ילדים. ה"חבילה" שילד מביא איתו להורים בכלל, ולזוגיות בפרט, היא אתגר לא קל לקריירה, לזמן הפנוי, לסקס ולחשבון הבנק. ובכן, למה רובנו בכל זאת מאושרים מלהיות הורים? פשוט מאוד. תחזרו לנוסחה. ילדים זו משמעות גדולה והנאה קטנה, ובסה"כ הם מסבים לנו רגעים גדולים של אושר. שוב, כמה גדולה שתהיה המשמעות ככה גדול האושר. רק אנחנו מחליטים מה משמעותי וחשוב בעיננו, לא מה הסביבה חושבת עלינו. ילדים כך עולה ממחקרים,  זו לא שאלה של כן או לא, זו שאלה של מתי. כמעט לכולם ברור שהם יביאו ילדים לעולם מבלי שיקחו בחשבון את המחיר האישי של ה"אני החדש". ההמלצה: מותר לחשוב לפני שעושים ילדים.
בריאות יש בריאים שהם חולים וחולים שהם בריאים. אין שום בעיה רפואית אחרת שדופקת לנו את הסיכוי לאושר כמו בעיות נפשיות!  חשוב לשמור על הגוף כמו גם על הנפש. בעיות בריאות אולי מאטות את הדרך אל האושר אבל לא משפיעות עליו אלא אם מדובר בבעיות נפשיות.שאלות לבחינת מצב נפשי: האם אתה מרגיש חסר ערך? האם רב הזמן אתה מודאג או מתוח? האם אתה עייף וחסר אנרגיה? האם איבדת את החשק לעשות דברים שפעם נהנת מהם? אם עניתם על שתי שאלות ב"כן" מומלץ לפנות עזרה.
לפסגת האושר מסתבר מגיעים בסביבות גיל 70, הוכחה שאושר אינו תלוי במצב בריאותי, שכן בגיל 70 אנחנו אולי מאושרים אבל לא הכי בריאים. ועוד, בריאים שחלו/נפצעו, פתאום, ראו במחלה קריאת כיוון לשינוי. ביכולת להפוך מציאות קשה לאתגר הם גילו עולם חדש. ע"ע מזל.
אהבה וזוגיות מי שלא אוהב לא מאושר! אהבת אמת או אהבה לטווח ארוך, משמע להעדיף את טובת בן/בת הזוג רב הזמן (לא כל הזמן) - אהבה שאינה תלויה בדבר. זוגות נשואים מגדילים פי שניים את הסיכוי להיות מאושרים. נישואים, מסתבר, משתלמים יותר לבעלים. גברים נשואים חיים שבע שנים יותר מגברים בודדים. אעפס אצל נשים זה הפוך. עוד עובדות מעניינות: יותר סקס = אושר. סקס עם אותו בן זוג = יותר אושר. מי אמר רווק ולא קיבל?  גם את עצמנו מומלץ שנאהב או את הכלב, החתול, הטבע, הילדים, הבעל, האישה, מישהו, משהו. אהבה = לתת יותר מלקבל. להלן המלצות לחיזוק הזוגיות: להתחיל את היום בדקותיים ולספר לבן/בת הזוג את התכניות לאותו יום. לשוחח כעשרים דקות בסוף כל יום עבודה. לצאת לדייט של שעתיים בשבוע. לחבק לגעת לנשק ולהביע הערכה לבן/בת הזוג כעשר דקות ביום. טוב זה לא אומר לעמוד עם סטופר ביד, אפשר לפרוש את הזמן על פני כל היום...רדי סט גו!!
מזל שיש מזל או מזל שיש אותנו... שוב, מסתבר שהמזל תלוי רק בנו ובאמונות שלנו. נאמין יקרה. לא נאמין לא יקרה. מישהו אמר את זה קודם: מחשבה יוצרת מציאות. רבים מאמינים במזל אבל השפעתו פחותה משנוטים אנו לחשוב. ההבדל בין אדם לאדם הוא ביכולת העמידות שלו במצבים קשים, שלא לומר רעים. אנשים מצליחים הם עפ"י רב, כאלה ששולטים במהלך חייהם, ומגדילים את הסיכויים שלהם לחיים מאושרים. מי שמבין שגם הרע שפוקד אותו, לא עלינו, באשמתו ולוקח אחריות, יכול לנוע קדימה אל האושר. אלא שהרב נוטים להאשים גורמים חיצוניים על פני אחריות אישית ופוטרים עצמם בטענה שהם חסרי מזל. אלו בד"כ אנשים שאיבדו שליטה על חייהם. בין במודע בין שלא. מזל משמע היכולת לפתוח את עצמך להזדמנויות חדשות.להתמקד בנסיבות ולא בסיבות. להאמין שדברים טובים מחכים לך בחוץ אנד טו גו פור איט. אמהמה...נתון מעניין נוסף קובע ש50% מהאושר שלנו טמון בקוד הגנטי שלנו. נולדנו איתו. טוב, לפחות 10% ברי מזל הולדו איתו. אני מאמינה שאני אחת מהם:) זה לא אומר שמי שנולד איתו מובטחים לו חיי אושר,  זה רק אומר שמי שלא נולד איתו יתאמץ יותר. מה זה אומר להתאמץ? ובכן, לשמור על קשר עם חברים ישנים ויצירת קשרים חדשים מעלה את הסבירות למזל בחיים. גם התנסות באתגרים חדשים, למשל, להכין רשימה של 6 דברים שעוד לא עשינו ולאתגר את עצמנו. החיים הם נבואה שמגשימה את עצמה, אז תחשבו חיובי.
לסיכום ילדים, לחיות את הרגע זו סיסמה שנעשה בה שימוש ציני, בעוד הוכח שאנשים שחושבים על העתיד יותר מאושרים לאורך זמן.  שאלות באמצע הדרך אל האושר: כמה אם בכלל אני מחדש או מאתגר את עצמי? האם כשנדרש, אני מעדיף נוחות על מאמץ? וכמובן מה משמעותי עיניי והאם אני נכון לשלם את המחיר?           להיות מאושר זו עבודה ששכרה בצידה, ועבודה זה חשוב. אז, תאהבו את העבודה שתביא לכם אושר, ותמצאו את האהבה שתביא לכם מזל, כך תזכו לחיות בריאים, וזמינים להנאות קטנות בדרך החיים הטובים, אולי גם תחליטו לעשות ילדים. שמחה גדולה להיות מאושרים. יצאתי לדרך, שבת שלום.

חומר למחשבה


מחקרים מוכיחים שעשר שנים מתוך חיינו אנחנו מעבירים בזמן צפייה בטלויזיה. זאת בהנחה שאדם ממוצע חי בגבורות שמונים שנה. אני עצמי ראיתי ושמעתי זאת במו עיניי ואזניי זמן אני צפיתי בטלויזיה. נושא הבשורה הוא לא אחר מאשר פרופסור יורם יובל,  פסיכיאטר חוקר ומומחה בעל שם בתחום מדעי המוח לאהבה ורגשות, שממשיך וטוען שאם נגביל את זמן הטלויזיה לשעה ביום נחסוך לעצמנו שש שנים. שש שנים מתנה לעצמנו, וואוו! לפני שחשבתי על עצמי וכמה זמן אני רואה טלויזיה חשבתי על הילדים של היום. אם הנתון הזה יהיה תקף גם לגביהם אז השאלה המתבקשת היא האם ילד בן עשר לא מיצה כבר שליש מזמן הטלויזיה שלו בעשור הראשון לחייו, ואם כן האם הוא ישבור את הסטטיסטיקה או שאת שארית חייו - 70 שנה!!! ייעל לטובת דברים אחרים על חשבון זמן הטלויזיה שלו? ימים יגידו...  אני שהבטחתי לאחרונה להיות, פשוט להיות, ולא לחשוב ולשאול יותר מדיי כאילו אני אמורה למצוא תשובה הגיונית לכל בעיות העולם, מוצאת את עצמי מול מסך הטלויזיה בנסיון של לא לעשות כלום שואלת חושבת ותוהה. אני לא יכולה להפסיק להיות אני מתרצת לי זאת שיושבת לי בראש ועסוקה בלחשוב כל היום. תירוץ שנשמע לי מוכר מהפעמים שהחלטתי שהיום דיאטה והיא זאת שיושבת לי בראש אכלה עוגיה אחת יותר מדי...טוב נו, כבר מיצינו את עניין הדיאטה לא? - יאללה מותק אני יש לי טור לכתוב ואת יושבת לנהל לי פה שיחות על דיאטה ומחשבות שבי רגע בשקט...
אז ככה, על אף שהייתי מעדיפה לחשוב אחרת אני יודעת שאני מעבירה יותר משעה בכל יום במצטבר מול הטלויזיה.(היא פועלת גם כשאף אחד לא באמת רואה. מהדהדת בחלל הבית) אחרי ילדות שלמה מול ערוץ אחד בשחור לבן וחיים מלאי געגוע בזמן אמיתי, אני פורקת עול מול כל מה שיש לערוץ הישראלי להציע. לאחרונה הגיעה לסיומה סדרה מעניינת במיוחד בה הפרופסור המדובר יחד עם מיקי רוזנטל מתחקים אחר האושר. בתכניתם: "איך להיות מאושר ב-6 שיעורים" הם חוקרים את הדרך אל האושר כמעט מכל זוית אפשרית: עבודה, כסף, ילדים,בריאות,אהבה ומזל. כל פרק הוא שיעור עם גיר ולוח בו הפרופסור הוא המנחה ורוזנטל הוא התלמיד החרוץ שיוצא ובוחן את הנושא המדובר לטובת יתר התלמידים, אנחנו. במסע הזה הם פוגשים אנשים שבחרו לחיות אחרת - מיליונרים שחיים בבדידות מזהרת, חולים שבזכות מחלתם גילו את הדרך אל האושר, נשים שבחרו לא לללדת ילדים, וכאלה שעזבו הכל ועלו על יאכטה להקיף את העולם בנסיון לגלות את טעם החיים.      עוד הם מגלים לנו במסע הזה שהאושר הוא מדע. כלומר יש כללים מסויימים שאם נלמד נפנים ונפעל על פיהם נדע גם אנחנו להפיק יותר אושר בחיים שלנו.  
את כל פרקי הסדרה ניתו למצוא אונליין במאקו www.mako.co.il אבל מכמה סיבות, חפות מכל כוונה לפגוע בזכויות היוצרים, בחרתי בטור הפעם להביא חלק מעיקרי הדברים שהועלו בסדרה: אחת לטובת מי שאין לו את הערוץ הישראלי. שתיים לטובת מי שיש לו את הערוץ ופיספס את הסדרה או שפשוט לא מצא זמן לראות טלויזיה כי היה עסוק בלייעל את הזמן לדברים חשובים באמת אושר למשל. ושלוש לטובתי, למה? כחומר למחשבה, שאני חייבת עזרה בלחשוב את המחשבות האלה, זה הרבה יותר מדי לחשוב על הכל לבד, אז יאללה תחשבו גם אתם.
להלן עיקרי הדברים:
החיים מתוך 80 שנה בממוצע אנחנו מעבירים עשרים שנה בשינה מתוכם ארבע שנים חולמים. 15 שנה אנחנו מעבירים בעבודה, ולטלויזיה כאמור עשר שנים בהנחה שאדם ממוצע רואה טלויזיה שלוש שעות ביום. סידורים קניות והכנת אוכל לוקחים מאיתנו שש שנים וישיבה/נהיגה במכונית עוד שלוש שנים. בשופינג אנחנו מבזבזים לא רק כסף כי אם גם שנתיים וחצי מהחיים. ולקינוח, תקשיבו טוב, רק ארבעה חודשים!!! אנחנו מעבירים בסקס וזאת בהתבסס על פעמיים בשבוע. חשבון מהיר משאיר בערך 24 שנה בהם לא נספרו ימי מחלה, צבא, מילואים, לימודים, שירותים, זמן המתנה למעלית, נסיעות בתחבורה ציבורית ועוד כמה קטנות. עכשיו נותרו לנו בערך עשרים שנה מתוך שמונים לחיות באושר. מי שידע לבחור נכון יוכל להגדיל  את סיכוייו לחיים מאושרים.                  
כסף עושר מסתבר לא שווה יותר אושר. משפחה ממוצעת זקוקה לסכום מסויים שאמור לספק לה את כל הדברים החשובים לקיום בסיסי רווח. צרכים לא רצונות.כל סכום שהוא מעבר לסכום הזה לא הופך את החיים ליותר מאושרים. לכל משפחה שמכניסה את הממוצע החודשי שלה (10-15 אלף) קיים אותו סיכוי לאושר. הבעיה מתחילה כשיש פחות מדי אז יכול להיות שהסיכוי לאושר נפגע, או תתפלאו כשיש יותר מדי. מחקרים מראים שהמוח שלנו מתרגל מהר למצב חדש. מכונית חדשה זכייה בלוטו או מיליון דולר בבנק אחרי שבוע המוח יודע לזהות אותם כמצב חדש ולא מתרגש עוד. הבעיה היא מסתבר שאנחנו עסוקים בהשוואות, למי יש יותר מול אחרים בסביבתו. השוואות ותחרות מביאות לבעיות בריאותיות. מי שהכסף כמטרה השתלט לו על החיים והמחשבה פחות בריא נפשית, מה שמוריד את הסיכוי לאושר. זו אגב עובדה מדעית. בניסוי שנערך העדיפו אנשים להרויח פחות ורק שהחברים שלהם לא ירויחו יותר. איך אתה בוחר לחיות חשוב יותר מכמה אתה מרויח. חוויות משתלמות יותר ממוצרים. לכל מה שנקנה בכסף מתרגלים מהר בעוד שחוויות נשארות זכרון טוב לכל החיים. מי שבוחר לחיות את חייו נכון ומוצא גם זמן להתנדב מגדיל את הסיכוי לחיות יותר שנים כמו גם את האושר שלו. כסף מאפשר נוחות אבל לא מגדיל את הסיכויים לאושר.
עבודה מי שלא עובד פחות מאושר. מכיוון שעבודה גוזלת 15 שנה מהחיים ראוי ורצוי למקסם את השנים האלה לטובת עבודה מספקת. תשכחו מלא לעבוד בכלל, ותזכרו שלא בריא לעבוד יותר מ11 שעות ביום - מסוכן!        מי שעובד חי יותר שנים וסובל פחות ממחלות ודיכאון. עבודה עם תחושת סיפוק מגדילה בודאות את הסיכוי לאושר. עבודה מספקת היא עבודה חשובה ומשמעותית בעינינו.  לא חשוב מה אתה עושה אלא איך אתה מרגיש עם מה שאתה עושה. למי שנאלץ לעבוד בעבודה לא מספקת מומלץ להתנדב בכדי להגביר את תחושת הסיפוק. כדי לזהות אם העבודה שלכם אכן מספקת ראוי לשאול את השאלות הבאות, לחשוב עליהן טוב טוב לענות ולפעול לפי התשובות. שכל אחד יענה לעצמו:  האם אני עובד רק עבור כסף? האם בכל יום אני רק חולם על פרישה? האם בזמן העבודה אני מרגיש שהשעון לא זז? האם העבודה שלי נראית לי חסרת חשיבות?

שבוע הבא על ילדים בריאות אהבה ומזל, בינתיים תחשבו על זה. שבת שלום.









רילוקיישן


זה התחיל בקטן. בשקט כזה. רק שנינו שומעים את עצמנו מחליפים מילים תוך כדי נסיעה. כמעט ולא מרגישים את זה קורה. השוואות קטנות, של איזה יופי  וכמה הכבישים רחבים, והרחובות מטופחים ויפים. אמנם השוטרים  מפחידים כמו בסרטים, ויותר מכל שוטר שגדל איתנו ב"שכונה" אך עם זאת כל כך יעילים. כולם עסוקים בלחייך ולברך אחד את השני לשלום מנומס. התור המתוקתק בסופר, החבר'ה שאורזים את  הקניות בשקיות נייר, המגבונים הלחים האלה בכניסה לסופר לנגב את ידית העגלה,  זה הכי דברים שאין דברים כאלה. הסטופ סיינס' בצמתים שוואלה באמת כל אחד מחכה לתורו - זה אמיתי שזה לא יאומן! השילוט. השירות, בתי הספר ומערכת החינוך הם  חלק מהיתרונות הבולטים של המקום הזה. איך לא עליתי על הטיסה הראשונה שיצאה מהבקו"ם, זו שאלה שלא מצאתי לה תשובה עדיין.
מתוך השקט הבנאלי של הדברים הנאמרים ביננו מצטרפות ל"חגיגה" גם הבנות. הן עורכות השוואות מהעולם שלהן. בראשית הנעורים וסוף ימי הילדות, הסיקרט של ויקטוריה ורוד יותר מכל פנתר, ומתיקותו מסנוורת כל שריד כחול לבן שאי פעם היה חלק מהתמונה המשפחתית. מתוך השקט הכמעט סתמי בו הדברים נאמרו, אנחנו שומעים את עצמנו נכנסים יותר ויותר להשוואות בין פה לשם. כשכוס הקפה של קופיבין בילדאין, נותרה לנו רק יד אחת פנויה להתפעלות, יווו אנחנו כל כך אמריקאים.  ואם פה כל כך טוב זה רק מפני ששם זה כל כך רע! נו ברור הרי זו הסיבה שאני פה ולא שם.
- לא בא לי טוב הישראלי הטיפוסי שנדחף לתור, שמחכה שכל העולם ואחותו יגיד לו תודה בבקשה סליחה ושוכח שגם הוא חלק מאותו אחותו של העולם. אני? אני ישראלית מזן נדיר. ההורים מעדות המזרח בטעות, (מסכן מי שאין לו הורים/משפחה להאשים), המנטליות אירופאית לגמרי, וה"שכונה" שבי יוצאת רק כשאני כועסת.             לאאאא, אני לא מתעצבנת אם לא מעצבנים אותי, אבל ראבק כל הזמן מעצבנים אותי. החבר'ה הישראלים שלצידי  הם זן נדיר כמוני בדיוק...   לא נשמה, ממי, כפרה, אני לא צועקת, ככה אני מדברת. אני מתנצלת. כל מורה או אמא מבית הספר שעומדת מולי נעה באי נוחות למול תנועות הגוף והידיים, ואני שגם מדברת עם הבעות פנים מכניסה אותה למצב התגוננות וגורמת לה להרגיש מותקפת.  ההערות הציניות שבאות להשחיז את השיחה ולגלות לה כמה אני יודעת ומבינה נעצרות רגע לפני  שנאמרות, ואני לא יותר ממשתעשעת איתם בראש.   זהו! שום התנצלות לא תועיל עכשיו. הסגרתי את עצם היותי ברברית גסת רוח - צברית טיפוסית. חוצפנית - ישראלית! לטס' טריי טו בי נייס...אני חושבת באנגלית בתקווה שהשפה תדביק בי קצת מהמנטליות, ומשחררת חיוך מאולץ מלווה בהיי מהוסס לא ברור ולא בטוח בעצמו שיוצא ממני וסותם את הגולל לגבי כל סיכוי למערכת יחסים שאי פעם, אם בכלל, היתה עם כל ררררר פוטנציאלי. הרררר הוא ההבדל בין הR לר'. רק כשהבנות מדברות עם הרררר הזה מתנופפים בי דגלים קטנים של נצחון. יש! כבשתי את אמריקה. מה אני עושה פה לא יודע שר סלאח שבתי וגם אני מוצאת את עצמי שואלת את אותה שאלה בדיוק. את הקוטג' הקפה השחור ושוקולד השחר מצאתי מיד, זה רק שאת עצמי אני לא מזהה על המדף. ואם החברים ישראלים, הטלויזיה בעברית, וכל מה שאני מחפשת במרקט הם מוצרים כחול לבן במחירים מופקעים, אז מה אני עושה פה ולמה אני לא שם?זאת ועוד לא אמרתי מילה על משבר הזהות בגין  העובדה שהם לא מצליחים לבטא את השם הפרט שלי.  הZ וה TS בתחילת השם בהגיה האמריקאית הופכים אותי לבעלת שם מוזר, אז הם פשוט מכנים אותי מיסס כוהן, ולי מיד מופיעה בראש גברת כוהן על הגג בקבוקים בקבוקים - אחח איזה יום יפה, או גב' כהן משכונת חיים (ילדי שנות ה70 שהעבירו את הזמן מול הטלויזיה החינוכית בודאי יודעים במי ה מדובר). אני ששם נישואי נשמע לי כל כך פשוט ובנאלי וסוחבת איתי את שם נעוריי (בר-לב) ככה שיהיה ליתר בטחון, נאלצת לוותר גם עליו. מעכשיו אני גב' כהן וזהו!  לא שם ולא זהות.
יום ההולדת שלי, השבוע לפני חמש שנים, היה היום הראשון שלי בבית באמריקה. משועשעת מהרעיון שיש לי פה כתובת עם גינה וגארג' חשבתי שמוצמד לי שלט למצח "רק הגעתי" וכולם עדים לו. אחר כך הבנתי שהשלט לא נחוץ ושאלת הפז"ם היא השאלה הבאה בתור אחרי מאיפה אתה כשבפועל הכוונה היא מאיפה אתה בארץ. בהתחלה הייתי נבוכה לומר שאני פה רק כמה שבועות או חודשים. כשהגיע הרגע של החצי שנה כל כך שמחתי שזה היה נראה לי הרגע הכי מאושר. הפסקתי לדבר בשבועות, התחלתי לספור חודשים, וחיכיתי לרגע שאוכל לספור את הזמן בשנים. אני היחידה שהגיעה בשנים האחרונות לאמריקה, כל מי שעומד מולי חי כאן 10 שנים או יותר חשבתי...אז הנה, השבוע זה חמש שנים שאני כאן סופרת ולא מאמינה. כל שנה שחולפת והזמן  עובר יותר מהר משאני מצליחה לספור. הרבה קרה בחמש שנים, ולא כלום ממה שחשבתי שיקרה, או ממה שתכננתי שיהיה. קשיי הקליטה וההסתגלות העבירו את כולנו סוג של טרנספורמציה ואף אחד מאיתנו לא עוד מי שהוא היה. אני הכל אחרת ממה שחשבתי שאהיה כשאהיה גדולה. מבין כל הקשיים הכבד ביותר הוא המחיר בעבור ההחלטה להוציא את הילדים ממסלול חיים אחד למסלול חיים אחר. המחשבה שאולי בכך הפרעתי למהלך התקין של מה שהיה אולי צריך לקרות להם בחיים בארץ, הוציאה אותי מדעתי. כל זמן שהתעסקתי בלתכנן תכניות לעצמנו, ולבכות על תכניות אבודות, כמו התעקשתי לכתוב איזה סוף ידוע מראש לחיים שלנו. לא משאירה מקום לחיים להפתיע אותנו. כל זמן שהחיים זורמים לפי מתכונת ידועה מראש, אנחנו כמו ממעיטים ביכולת שלנו להפתיע את עצמנו. את החיים. כשהחיים מוכתבים על פי סדר ידוע מראש הדרך קצת משעממת, והסוף פחות מעניין. אמריקה לימדה אותי להפסיק לתכנן תכניות, ולהתחיל לסמן מטרות. אמריקה לימדה אותי לחיות את החלום ולא רק לחלום אותו.
פתאום, אני מתחילה לגלות את אמריקה מחדש. בהזדמנויות שהיא פתחה בפני להכיר את עצמי אחרת ממה שחשבתי, היא בעצם לימדה אותי לאהוב את מה שיש. אמריקה משחקת אותה הארד טו גט במורכבות היחסים ביננו,  וכאילו מנסה לבחון את נאמנותי. נאמנות, אמריקה הגדולה יודעת, נבחנת לא רק בנאמנותי כלפיה אלא בנאמנותי  למקורות, ולמוצא שלי. לקבל ולאהוב גם את החלקים הפחות יפים שלי. אני גאה להיות ישראלית באמריקה ולהראות לאמריקה שבתוך כל סברס מסתתר פרי רך ומתוק. כל יומולדת אנחנו גדלים בשנה. אני השנה גדלתי בחמש. עכשיו אם תסלחו לי אני הולכת לעשות אהבה עם אמריקה. תיכף אשוב. שבת שלום.




יום ראשון, 24 ביולי 2011

המלצה חמה


לו זכיתי באיזו תחרות יופי עולמית ונשאלתי מה הבשורה שבכוונתי להביא לעולם, כמעט בטוח שבתמימותי, או שלא, הייתי עונה שלום עולמי. . . זו הרי ערובה לכשלון ידוע מראש בשם קודמיי. יש מי מכל המתמודדות שחתמה את פעילותה ב"שלום עולמי"? אני חייבת לציין, שיכול היה להיות הרבה יותר מנחמד להסתובב בעולם על חשבון המזמין בנסיון להביא שלום עולמי. אך מכיוון שאני לא מתמודדת על תואר יופי נחשק, וסביר שמפאת גילי המתקדם גם אין סיכוי שזה יקרה בגלגול הנוכחי,  אנצל את במת הטור בכדי לשתף את הקוראים בבשורה שאולי לא תביא שלום לעולם, אבל יכול להיות שתביא שלום בתוכם. מטעמי זהירות אציין ואומר שמדובר בהמלצה בלבד. מי שלא ימצא שלום בתוכו מובטח לו שירחיב את אופקיו. מי שאכן ימצא שלום בתוכו מוזמן להעביר זאת הלאה בדרכו. מי שיחזור וידיו ריקות שימשיך לנסות.
לפני שאפרט ואסביר מה הטעם שלי בקריאת "פרשת השבוע", אקדים ואומר שזה באמת פחות מסובך מכפי שנדמה. הפרשה זמינה אונליין והטקסט המקראי אמנם לא קל להבנה אבל מנסיון אני אומרת שגם אם מתחילים רק במה שברור ומובן, מגלים מגוון טעמים מהיומיום שלנו. היום, בעידן הטכנולוגי הרשת מוצפת בפרשנויות ודיונים על פרשת השבוע, כך שמי שיחפש בודאי ימצא.
***
ההתעסקות שלי בפרשת השבוע החלה מתוך סקרנות גרידא. מאיפה באה הסקרנות? משעמום! שיעמם לי וחיפשתי להכניס עניין לחיים. הבטחתי לעצמי ללמוד כל יום משהו חדש. הבטחתי לעצמי שבכל לילה לפני שאעצום את עיני אדע בודאות משהו שאתמול לא ידעתי. למה דווקא פרשת השבוע? לא יודעת. כנראה יד מכוונת... באמת שלא ידעתי לקראת מה אני נכנסת. וגם לא תמיד הבנתי מה אני קוראת, אבל איכשהו מצאתי שמשהו בטקסט כאילו מדבר אליי או עליי. כאילו מי שכתב את הטקסט כיוון אותו אלי, ו/או נמצא איתי כל יום ומגיש לי סיכום שבועי: "השבוע שהיה בחיי צהלה". חשבתי שאני מדמיינת צירוף מקרים אקראי, אבל העובדה שהטקסט דיבר אלי היא עובדה שלא יכולתי להתעלם ממנה, אז השתעשעתי במחשבה שאכן מישהו כיוון את הדברים הכתובים במיוחד אליי בכדי שאני אבין ואגלה עולם חדש.
כבר כמה שנים שאני מתמידה ומקפידה לקרוא בכל שבוע את הפרשה. בכל שבוע, כל שנה, אני מגלה עוד דבר שקודם לא ידעתי. שלא ראיתי, או  שלא הבנתי. יש שנים בהם אני מתחילה את הקריאה מיום ראשון. כל יום קצת, וככה עד שבת אני כבר ממש יודעת לפרש את הפרשה לעצמי, ולמצוא לה התאמות לשבוע שעבר עלי באופן אישי ובכלל. בסופי שבוע אני נכנסת לקרוא עוד פרשנויות שמעניינות אותי, ומוצאת הקבלה לפרשנות שלי או הארות לגבי מה שלא הבנתי. כמו מוסיפה טעמים על אלה שכבר מצאתי בעצמי.השנה קרה שאני קוראת את הפרשה רק בשבת בבוקר. במקום במחשבה תחילה רק לאחר מעשה. קורה. מה קורה? קורה שאני כבר פחות או יותר יודעת מה בסאב קונטקסט של הפרשה אפילו שעדיין לא קראתי בה. העניין הוא שגם שאני יודעת מה אומרת הפרשה ועל מה היא מדברת, אני מוסיפה להוציא מתוכה טעם חדש או כזה ששכחתי.
כל זה אני מספרת למה? בכדי לשתף אתכם במה שקרה לי בסוף שבוע האחרון:
סופשבוע  האחרון פרשת השבוע פרשת בלק. בגדול הפרשה עוסקת בפחדים, ובמראות שווא בין מה שאנחנו רואים ובין מה שאנחנו מסרבים לראות. אבל בקצרה מה שאני זוכרת הוא שבלק מלך מואב קורא לבלעם הקוסם/ המכשף שיקלל את בני ישראל, והמכשף בא לקלל ויוצא מברך. ההמשך לא באמת משנה כרגע. מה שעניין אותי בשבוע שעבר היה להבין איך להפוך את הקללה לברכה. כל השבוע חשבתי איך אזהה את הקללה בכדי להפוך אותה לברכה. אני לא מכשפה, רק מאמינה שכאשר יודעים משהו יש ביכולתנו לשנות אותו לטובה.
***
יום שישי בצהריים. אני נוסעת עם שתי הבנות הגדולות לסיבוב סידורים שגרתי. הן לא מתנדבות לבוא איתי לסידורים וקניות בד"כ, אלא שהפעם במסגרת הסידורים נדרשנו למשקפי ראיה חדשות. רגע לפני שיצאנו מהבית בדקתי בפייסבוק את אחוז ה"מזל היומי" שמחכה לי היום. אפליקציה מטופשת אבל שנתקעת בראש. משהו בסגנון של הורוסקופ יומי. תאמין או לא ברגע שקראת זה חלק מהיום שלך לטוב ולרע. לא יודעת מה אני מחפשת בשטויות האלה. אני לא מאמינה שמישהו יכול להתנבא לגבי היום שלי, אלא שכאמור זו שנה של "לאחר מעשה" ולא "במחשבה תחילה" ככה שכל הסבר מניח את הדעת יתגלה מאוחר יותר.
פייסבוק הגאון מחשב את האחוזים שלי לאותו יום שישי וקובע  26% מזל. תענוג! גם ככה כל השבוע היה זוועתי, הנה ה"גראנד פינאלה" של השבוע מחכה לי.  העובדה שיום קודם הוא הבטיח לי 97% מזל ולא קרה דבר לא עזרה, אם לדייק אז לאורך כל השבוע אחוזי המזל הרקיעו שחקים בעוד כל אותו שבוע אני התהלכתי כמו הצל של עצמי. איך שלא יהיה ה26%  הזה תקועים לי בראש כמו הבטחה ליום גרוע שמחכה לי. אני כבר רואה איך הבנות מתחילות לריב תוך כדי נסיעה ואיך אני רוצה כבר לחזור הביתה. בלי משקפיים. בלי קניות, ובלי סידורים. וזה עוד בקטגורית התסריטים עם הסוף הטוב, שבמקרה הגרוע היינו עושים משקפיים בשבוע הבא. בקטגורית התסריטים הגרועים לא היה שבוע הבא...באאאא
על מה את חושבת אני שומעת את עצמי אומרת לי, תוך כדי נהיגה. אין לך דברים חשובים לחשוב עליהם?בנסיון לשדל אותי  לחשוב על דברים אחרים עצמי מזכירה לי שכבר יום שישי ועדיין לא מצאתי מה הקללה שעלי להפוך לברכה. תעזבי את ה26% עצמי ממשיכה ומוסיפה שבפעם הבאה כדאי שאבדוק  את אחוזי המזל בסוף היום ולא בתחילתו ולאתגר את ה"גאון" עם המזל מפייסבוק. אני מחליטה להקשיב לה ומתרכזת במנטרה של סוף השבוע: להפוך קללה לברכה.
הנטייה לשים זכוכית מגדלת על כל מה שהיה היא אם כל הפחדים. כשכל מה שעבר הוא צל המאיים על העתיד, אין לאן ללכת. אין את עכשיו. אין את הרגע. בהכרה מודעת אני מחבקת את הצל של עצמי ומתמסרת לרגע הנוכחי. הראשונה רוכנת לעברי אומרת לי אמא אני אוהבת אותך השניה שואלת אותי אמא איך עבר היום שלך. אחרי שעה שתיהן לפתע, כל כך שלוות ומחוייכות. כשהן צועדות לעברי רכובות במשקפיים החדשות, נראה שגם  הן רואות פתאום כמה הן דומות, כמה הן יפות. אפילו המחיר השערוריתי של המשקפיים לא מצליח להרוס את נועם הרגע. אני מתקשרת לאבא, על ספיקר  הוא שותף לחוויה. אז, באותו רגע ממש, עצמי אומרת לו ולנו בקול שאת הרגע הזה עלינו לשמור בתוך קופסה עם סרט, לפזר ממנו באויר בשעת הצורך.
אותו יום נמשך באוירה רגועה ונעימה, כאשר השבת נכנסה היא הוסיפה  מברכתה.
שבת בבוקר אני מתעוררת לקריאת הפרשה. נזכרת שאתמול היה טוב, גם מחר. הברכה טמונה ביכולת לראות לזהות ולשנות לטובה. שבת שלום.