לא בטוחה שזה משפט הפתיחה האולטימטיבי, וגם לא באה להתנצל, ובכל זאת חוזרת ומזכירה שאני לא דתייה. בסך הכל אדם עם זיקה עמוקה ליהדות ולמסורת. גם מפני שבה טמונים שורשיי וגם משום שיש לי חיבה יתרה למקרא בכלל ולתורה בפרט. את תמצית ההויה האובדת שלי מצאתי בין דפי המקרא, ומתוך כך גיליתי את המקום להיות. לא שחיפשתי מקום להיות בו אני (גם אם כן אז לא במודע), אלא שבתוך הנסיון לצאת מה"איבוד" שהייתי בו, שהוא מקום רע כשלעצמו, גיליתי מקום חדש לפעול מתוכו. הבנתי ש"אני" הוא למעשה הבית של עצמי המחפש ארץ להיות בה. מכיוון שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הנוכחית (אמריקה), על כל רוחב ידה, היא לא באמת הארץ שלי היו לי לא פעם תהיות אם אני במקום הנכון, או שאולי עליי לחפש את ה"ארץ המובטחת" בארץ חמדת אבות... בכל אופן, מצאתי את הארץ שלי בתוכי, כמקום להיות בו אני, ובכל מקום בו אהיה אשר אהיה. במילים אחרות; יש לי בית ויש לי ארץ להיות בה, בעוד הכמיהה לארץ האבות היא התקווה המזינה את המקום להיות שאחרת אין משמעות למקום להיות. התבלבלתם? לא נורא. כיוון שלא את זאת רציתי לומר. ההסבר המובא לעיל הוא רק הקדמה למה שאכתוב ואספר עליו. אם כך אחזור ואציין שאני לא דתייה וככזו אני לא מקפידה ללכת לבית כנסת אחת לשבוע ולשבת בעזרת הנשים. מה שכן אני משתדלת לשמור שבת במובן של הימנעות מכל פעולות החול, וגם אז לא באופן המקובל לחשוב.
מכיוון שהגדרות הן בד"כ ספציפיות מעיקרן קורה לא פעם שמיד אחרי ההגדרה באה התנצלות. לדוגמה: אני אמא אבל אני גם...אני כזו אבל גם כזו וכזו וכזו... מאחר והיהדות שלי היא עובדה - אין על מה להתנצל.
מתוך שאני הבית והארץ גם בית הכנסת שלי נמצא בהישג יד. בית הכנסת שלי הוא המקום בו אני מתכנסת כדי לחשוב לשאול ולמצוא תשובות לעצמי עם עצמי. ההתכנסות של האני עם עצמי או הגוף והנשמה אם תרצו הוא בית הכנסת שלי. למשוואה הזו נכנסת גם רוח הקודש, ומכיוון שבבית הכנסת הזה יש רק את אני ועצמי יוצא שאחד ועוד אחד זה בעצם שלוש - מקום להיות כבר אמרתי.
השלב הבא המתבקש אחרי שהגעתי אל המקום להיות הוא המקום לעשות. משום שהבנתי שיש ברשותי כלים שזכיתי להתוודע אליהם כך או אחרת, חשבתי שיהיה זה נכון לחלוק אותם ולהעביר אותם הלאה (זו גם אחת הסיבות לטור הזה), על כן חיפשתי מקום בו אוכל להשפיע. מקום בו אוכל להוציא לפועל את ההבנות והתובנות שרכשתי. לא מצאתי, אז ביקשתי שתזדמן לחיי האפשרות בה אוכל לזהות התרחשות כזו באה לפני. מי שמכיר את הביטוי של מחשבה יוצרת מציאות יבין אם אומר עכשיו שזימנתי לחיי הזדמנות.
לפני מספר חודשים חברה עניינה אותי בקבוצה מתרקמת של נשים הנפגשות אחת לשבוע כדי לחלוק לקבל ולתת מעצמן ולעצמן. באתי כדי להתרשם אנד איי פל אינלוב-באנגלית זה לא רק נשמע יותר טוב זה גם מתאר את המצב מדוייק יותר מאשר לכתוב כך סתם התאהבתי- ממש ככה, נפלתי לתוך ים של אהבה. פעם בשבוע נפגשת קבוצת בנות. עזרת נשים זה השם שבחרתי להעניק לחוויה מטעמים אישיים וגם מכיוון שההתכנסות הזו של כל אחת מול עצמה ומול הבנות האחרות בקבוצה היא חוויה שיש בה קצת יותר ממה שמילים יכולות לתאר. בכל אחת מבנות הקבוצה יש שהייתי רוצה לעצמי. לכל אחת מבנות הקבוצה יש שאני רוצה לתת מעצמי. כלים שלובים בתוך עזרת נשים זו תמצית העוצמה הנשית בהתהוותה. ההתכנסות הזו מביאה אותנו לגלות ולחשוף מעצמנו לטובת עצמנו ולטובת הכלל. השינוי שכל אחת מאיתנו עוברת משפיע עליה ועל העולם הסובב אותה. הנותנת היא גם מקבלת והמקבלת היא גם נותנת. אם להודות על האמת אז כל התיאור הזה של מקבלת ונותנת קצת משעשע. במיוחד לאור העובדה שמדובר במניין של נשים. וזה עוד לפני שהזכרתי את התרוממות הרוח בלילה וביום של אחרי.
הכח, האמונה והאהבה אחרי כל מפגש נותנים אויר שהוא רוח גבית לשבוע.
כימיה? דינמיקה? אולי. מעל הכל זו תחושה שאין מילים לתארה. כמו רומן אהבים באמצע החיים - מאהב? לא יודעת אין לי ניסיון, אבל נראה לי שזו ההרגשה רק עם ערך מוסף - אין צורך להסתיר.
בכל אחת ולכל אחת יש את יכולת להעניק אהבה במבט, ברכות המגע , כך שההתערטלות בפלירטוט נעימה ונוחה גם בחושך גם באור. בכל ולכל אחת יש את התכונה המושלמת להיות עצמה, חפה מהגדרה. לתת בלי לרצות לקחת. לקבל בלי לרצות לדעת. אהבה בלי תנאים. טבעת הקשר ענודה גם בלי שנציע נישואים. היופי במפגשים טמון בעובדה שהלימוד הוא של כל אחת מול עצמה. אין מערך לפיו כולם אמורים ללמוד אותו הדבר. ההיקשים הם של כל אחת מול הקוגנטיב והאינטרקציות שלה מול עולמה הפרטי. אם לחדד עוד קצת את הנקודה - הרי יש בחוץ ים של תכניות לימוד וקורסים לשיפור המודעות העצמית; בשם הדת. בשם הכת. ובשם גורואים למיניהם, שמזמינים אותנו לבוא וללמוד סוד גדול שרק היודע אותו זוכה בחיי אושר - כאילו יש סוד אחד שמתאים לכולם כמו כפפה ליד.
"הם" יודעים אותו "הם" היו "שם" והפכו את הנסיון שלהם לתורה שלמה, שזה לא רע אבל לא מתאים לכל אחד. כן, כולנו אותו דבר אבל כל אחד מגלה את עצמו אחרת. מה שמתאים לאחד עכשיו, יתאים לאחר אולי מחר. הסוד ב"עזרת הנשים" טמון בכל אחת. היתר כקולות רקע זוכות להיות עדות לתורה שעולה מתוכה בה בעת שאחרת מזהה את קולה. זכות גדולה נפלה בחלקי להיות חולייה בשרשרת הזו.
עזרת הנשים הזו היא הכח המניע, אותי לפחות, בכל מה שקשור במעבר שבין להיות ללעשות.
במעבר שבין להיות ללעשות יש מסתבר עוד הרבה ללמוד בדרך. הלמידה הזו היא ההלכה למעשה, ממנה אבין יום אחד בדיעבד לכתוב שהגעתי אל המקום לעשות. אז מן הסתם אכתוב על זה ספר לא טור...בינתיים כולי תקווה שכל אחד וכל אחת יזמן לעצמו מניין שכזה ויזכה/תזכה להיות חוליה בשרשרת. אולי אם וכאשר נזכה כולנו, נדע להביא שלום עלינו ועל ישראל. שבת - שלום.
