תודה לאל

אמריקה, שאמרה תודה גדולה, לעצמה, לאפשרויות ומן הסתם גם ל"אחד", בחרה בשלהי ההיסטוריה של עצמה יום מיוחד בשנה להגיד תודה על כל מה שנברא, בסעודה מפוארת, שטובי התסריטאים מכניסים אותה ערוכה, ומהבילה לכל סרט וסרט. יום ההודיה, חביב עליי מבין חגיגות הגויים. בכלל, יום שמכנס משפחה, אוכל וחמימות של בית, עושה לי את זה ביג טיים. עכשיו, אחרי שגמרנו לעכל את הטורקי הגדול ומה שנותר הם דלועים עייפים בכניסות הבתים, דקורציות המבשרות את הסוף וההתחלה של השנה האזרחית, וחנוכיה המחכה לניסים - אני מוצאת את הזמן לשיחה על בורא עולם, היושב במרומים.

אני לא טורחת לשאול אם הוא קיים או לא, יודעת שהוא שם. לא מנסה לשכנע אף אחד בקיומו, יש רבים וטובים ממני שזו מלאכתם, ולי כבר ברור לחלוטין שהוא למעלה למטה מאחריי ומצדדי. שנים שאני מנהלת חדר עסקים קטן, בליבי, עם בורא עולם, תוך שאני מבקשת אותו לעזרה, ומקווה שימצא זמן לענות לי. כשהחיים זרמו בכיוון הנכון הרגשתי שהוא אכן שמע אותי, כשהחיים נעצרו או דברים שייחלתי להם לא קרו, חשבתי שהוא עסוק מדי בעולם שיש לו לנהל, ולא רואה אותי ממטר. כך גם אני. בהתאם לרמת הבקשות שהואיל,להגשים לי, ככה התקרבתי והתרחקתי. במרחק שהביא הזמן השנים והמקום, התעוררתי יום אחד לחושך. כזה חושך, שהטוב הרגיש רע, והרע היה בכי רע. (מי אמר משבר גיל ה40 ולא קיבל?) לא הבנתי מה קרה לי, מה עשיתי שככה בא לי. מבול של שאלות, מה אני רוצה מעצמי ומהחיים, מה אני עושה ואיך אני ממשיכה, קמו איתי כל בוקר מחדש, וכיבו לי את האור. שאלות שלא היו להן תשובות, ושלא ידעתי מאיפה להתחיל לענות עליהן, אז חיפשתי אשמים. כשמחפשים מוצאים. ככל שיריעת האשמים הלכה והתארכה התעטפתי בה ברחמים עצמיים, הופכת אותי לקורבן של הנסיבות, ומסירה מעליי אחריות. זה לא אני זה "הם": ההורים, האחים, הילדים, הבעל, החיים, הוא בעצמו, כוווולם. אני? אני ילדה טובה, עושה מה שמבקשים, ומשאירה צלחת ריקה (שלא יבוא שוטר).זה לא מגיע לי. מה עשיתי בכלל?!!

בכמות דמעות שלא הייתה מביישת את הכינרת בתקופות הגאות, חיפשתי לשאול אותו למה "הם" עשו לי את זה? לרגע היה נדמה שגם הוא לא מקשיב לי, בעוד "הם" שלחו אותי לעמוד בפינה. צוחקים עליי. בפינה, האשמה התחלפה בבושה. בבושתי הסתכלתי על עצמי מהצד ומלמעלה ובשקט שגזרתי על עצמי מתוך הרעש שהתרחש לי בתוך הראש, שמעתי אותו מדבר בי פתאום. קול דק כזה, שהמולת היום והחיים דוחה אותו עד שהיא משתלטת לנו על הקיום, ואז, אנחנו הולכים לאיבוד או נופלים בשבייה של ההמולה. בכל אופן, החלטתי להקשיב לקול הדק (קול הנשמה) שכיוון אותי ישירות לאדון עולם טכנולוגי, "גוגל". כשקורים לי דברים שאני לא מבינה אני קוראת וחוקרת בנסיון להרחיב את הידע, ובכדי להקל במה את ההתמודדות. בעולם המהיר של היום, זה פשע, לא לדעת. חוסר ידע הוא תוצאה של חוסר עניין. כשיש עניין לדעת, חוקרים. בלחיצת כפתור, כל העולם פרוש לפניינו, בידינו. לא זוכרת מה היו מילות החיפוש הראשונות שהקלדתי ושהובילו אותי לפרשת השבוע, מאז הכל היסטוריה... הגעתי עד אבות אבותיי שיצאו מארם נהריים דרך מצריים והמדבר בואך כנען, כדי להבין מאיפה אני באה. להבין? לגלות!! כן, כן, מספרים לנו כבר בביה"ס איך העולם נברא מבראשית, ואיך הוא ברא שמיים וארץ, ויהי יום ויהי לילה, אבל מה קורה כשמגלים את התוהו ובוהו בחיים שלנו? מישהו למד בביה"ס איך יוצאים ממנו? מסתבר שלא רק שלא למדנו, גם השניאו את המקצוע עד כדי שעמום. ההתייחסות הכללית, בארץ הקודש, לדת ולבורא עולם, היא על גבול הציניות, גם למי שבא מבית מסורתי ויודע להבדיל את עצמו. הבעלות, שארגונים דתיים, בארץ, מנכסים לעצמם כנציגי השכינה עלי אדמות, באה לידי ביטוי בהפחדה, שהנה עוד רגע וירד חבל למשוך את החוטאים מהרגליים בכאב וייסורים, אקספרס לגיהינום. אם לא הספיק השעמום של שיעורי התנ"ך, באו אלה באיומים שלהם, להרוס כל דמיון ביני ובין אברהם אבינו. ביני ובין האבות האמהות השופטים המלכים והנביאים שקושרים אותי לעבר ולשורשים שלי. הפער,כאורך הגלות, מרחיק אותנו יותר. ובגלות כמו בגלות, לא מעניין אף אחד, מי אתה, מה אתה, ומאיפה אתה בא. את הדיעות הקדומות שלך אתה יכול להשאיר בבית שהשארת מאחור, אולי יהיה לך לאן לחזור...לא בטוח. תהיה אתה, כמו שאתה (מי אני?) וזהו. אתה אצלנו, לא אנחנו אצלך. כך, שאם אותך לא יעניין מי אתה, זה לא מעניין אף אחד אחר. הגלות היא לא מקום מעבר לאופק, היא פה, אצלנו, בתוכנו. גלות של הדעת. רבים מהיושבים בגולה, מגלים או מתקרבים לבורא עולם מתוקף היותם רחוקים מהבית, ובחיפושם אחר זהות, יהדותם מתחזקת. יש מי שמתקרב, עד כדי, שהיהדות, המצוות והחוקים הופכים להיות מרכז עולמו, אשריו. ויש מי, שהיהדות מגלה זוהרה בפניו, ומחליט לשלב אותה בחייו, דרך מצוות, חגים או מסורת, מבלי להתחייב יותר מדי. איש באמונתו יחיה. את שלי מצאתי דרך המילים, דרך המקרא.לקרוא זו הדרך היחידה לדעת ממקור ראשון, לגלות את האמת שעולה מבין המילים, ולהודות. מה שלא הבנתי השארתי בצד בידיעה, שכאשר זה יגע בחיים שלי אבין. הסדר, האמת הפשוטה, וההגיון שזה מכניס לחיים, מגרשים את החושך, ומשכנים שלום. מאז כל יום אני מודה. לא רק פעם בשנה. המצוות המועטות שאני מקיימת הן מחוות אהבה בעבור כל מה שנשגב ממני, ואין בידי לשנות. התפילות היומיות הן בעבור הקשר הנצחי המחבר אותי לקיום הבסיסי, להזכיר לי מאיפה אני באה. מבראשית. האמונה, היא ההיסמכות על בורא עולם שיהיה גב ברגע שנופלת הרוח. הטוב הוא טוב, והרע הוא אתגר ליכולות שלנו למצוא את הטוב שבנו. על רגל אחת? אין דבר כזה. בקושי את עצמי אני נושאת על רגל אחת לא כל שכן את התורה. עזבו אתכם מקיצורים, לכו ישר אל ספר הספרים,לכולנו הזדמנות לגלות פן אחד משבעים פניה של התורה, להאיר את עולמנו, אפרופו אור, וטוב היום לפני מחר.

ההודיה היא נכס למי שיודע לאמר תודה, ויותר למי שיודע בעבור מה היא נאמרת. כל יום הוא הזדמנות להודות על היכולת לראות, לגלות, את מה שיש בעולם ובנו לו ולנו. אני לא דתייה, לפחות לא באופן המקובל של המילה, אבל כמו רבים שכמותי גיליתי את היושב במרומים דרך אותות ומופתים. בילדות נהגתי לדבר איתו מבפנים, בשנים האחרונות מאז קרו אזניי ועיניי אני שומעת ורואה אותו עונה לי בשפה של סימנים. ומודה. מודה על ההזדמנות לפקוח עיניים לראות ולגלות שמיים. ואומרת תודה ליושב במרומים על האור והניסים, שהכניס לי לחיים.