יום חמישי, 3 במרץ 2011

פסגת הפחד

על פניו נראה שאנחנו לא בדיוק יודעים מה מביא אותנו למצב מסויים, אם כי ברור לחלוטין שחוסר הידיעה הינה תוצאה של אי היכולת להתמודד מול אותם שדים ומפלצות שקמים עלינו פתאום,ושולחים אותנו בהינף יד לעמוד בפינה. בפינה אפשר לשבת עד יחלוף זעמם של אלה אלא שבינתיים הכל בהמתנה. מחכה לבחירה החופשית. לפעולה. לבחירה בין טוב ורע שבין חידלון לעשייה.
בפעמים שהכל נראה חשוך יש חשק לברוח לפינה באמצע שומקום ולשבת בה עד יחלוף זעם. מן תחושה כזו שהכל על גבול הבלתי אפשרי. לא מוצאים טוב, ולא נחמה. לא בעצמנו ולא בסביבה. זה קורה לפעמים. הפחד משתלט על החיים. כל השדים יוצאים במחול ומראים את פניהם החשופים הרעבים והמאיימים לאכול כל חלקה טובה שמצאנו אי פעם בתוכנו. מן ביקור לא רצוי בשם השדים והמסיכות המסתירים תחתם את הגדול מכולם הפחד... הפחד לצאת מעצמנו פעם נוספת ולגלות את כל הטוב שאולי יש בנו מן הסתם. הטוב שמסתתר תחת כל אותם הגדרות חוויות ותוויות שהצמדנו לעצמנו.
רובנו מוטרדים במידה זו או אחרת מהפחדים שלנו. קיימים שני סוגי פחדים: אלה שאין עליהם שליטה, בחזקת תופעות טבע - שאמנם ניתן להיערך אליהם אבל לא ניתן לצפות מתי והיכן הם יתפסו אותנו. והסוג השני, שהוא פחד לא פחד - פחד מדומה; מה שנדמה לנו כפחד ומוזן מכל אותם תסריטים ותמונות שיש לנו בראש. פחד שמפעיל בנו מנגנון הגנה בכל פעם שהוא מאיים עלינו. מנגנון הגנה שמביא אותנו לרצות לשבת בפינה ולחשוב שמצאנו מחסה. "הומלס" אני קוראת לזה מכיוון שהתחושה היא של איבוד הבית שבנינו לעצמנו בתוך ה"אני". כל ההגנות כל היסודות מתערערים כשהבית מתמלא שדים.

הפחד הוא למעשה הפער בין מה שצריכים ובין מה שרוצים. הפחד הוא שמניא אותנו מלעשות. מלבחור. מלפעול. מה שצריך כבר יש ואת מה שרוצים אמורים להשיג באמצעות הכלים והמידות שבאמתחתנו. אלא שנדמה כי השימוש באותם כלים יביא לתוצאות שלא נוכל לשאת. המחשבות והשיקולים "יושבים" בהמתנה מחכים להחלטה שנדחית בכל רגע נתון לרגע הבא אחריו. מעכשיו לאחר כך. לתת לפחד להשתלט לנו על החיים זו החלטה שלא נעשית במודע, אבל זו בחירה לא מודעת של ההחלטה - לא לעשות.

יש פחדים שאנו מודעים להם, והורגלנו להתמודד מולם. כמו מצאנו שביל זהב או גשר צר מאוד ללכת בו מבלי שיאיימו עלינו שניפול... מאידך, ישנם פחדים שקברנו כל כך עמוק שרק כשהם יוצאים החוצה אנו מגלים אותם עומדים מולנו בשיניים חשופות ועיניים לוהטות, מזמינים אותנו לקרב נוסף. כרודפי שלום אנחנו כמעט תמיד נכנעים, מרימים ידיים ומחפשים פינה לברוח אליה. כמו אומרים להם" בואו קחו חדר בבית, זה שלכם, הייתם פה קודם, ואילו הם לאט לאט משתלטים על כל חלקה טובה. או אז אנחנו מוצאים את עצמנו בלא אחרת מאשר בפינה שרק נדמה לנו שבחרנו לשבת בה, אבל הם בעצם אותם ששלחו אותנו אליה, ברגע שהעברנו את מרכז השליטה לידיהם. למודי נסיון וגיל רצוי שנדע שזו לא הדרך להשתיק אותם זו לכל היותר דרך לשתק את היכולת שלנו להגיב. זו לכל היותר עוד דרך להעצים אותם ולהזכיר לעצמנו: כמה אנחנו לא מסוגלים להגשים את המטרות שהצבנו לעצמנו. כמה אנחנו לא ראויים לטוב שמגיע לנו. כמה אנחנו מפחדים לטעות. להיכשל. הנורא הוא שזהו המסלול להגשמת חזון הפחד. להרים ידיים מול הפחד משמע לתת לו חיים. אם הבחירה החופשית לטוב או רע נתונה בידינו כחרב פיפיות הרי שלקיים את הפחד הוא הפיכת האין ליש במובן השלילי, בעוד שלקום מולו ולהפוך את האין שנדמה לנו שאין לנו ליש שאנחנו יודעים שיכול לצאת מאיתנו הוא צידה השני של אותה חרב בדיוק.
פחד ודחף מורכבים מאותן אותיות שורש. כל אחד בוחר במודע או שלא לעשות בהן שימוש כזה או אחר. אחד הופך את הפחד לדחף והשני הופך את הדחף לפחד. אחד מונע ואחד נמנע. שניהם אגב יכולים לפחד מאותו דבר בדיוק בעוד שאת אחד האיום יניע קדימה, את השני האיום ישתק. לחכות שיהיה מחר, שיהיה לי כסף, שיהיה לי כח, שיהיה לי זמן, שאלמד, שאבין, שאדע - זה בערך כמו לחכות לנס שיקרה. נס בתרגום חופשי הוא תופעה על טבעית. פלא המתרחש רק ברגע שאנו מתעלים מעל הטבע שלנו - ההרגלים שלנו. הפחדים שלנו. השדים והמפלצות שחשבנו שנפטרנו מהם בילדות והיום במבוכת הגיל והמחשבה שעוד יש לנו כאלה, ולא מעט, אנחנו מסתירים אותם עמוק עמוק בפנים כאילו שבלא לראות אותם אנחנו מבטלים את קיומם - מחכים לנו בפינה. אותה פינה בה אנו מחפשים לנו מסתור, שם בדיוק שם הם נראים יותר גדולים ומאיימים מאי פעם. ואמא או אבא שפעם גירשו את החושך והמפלצות בעבורנו הם אנחנו שעושים אותו דבר לילדינו. כמי שאמורים להיות נטולי פחדים ו"גיבורים" לפחות בעיניהם של ילדינו, אנחנו לא תמיד משמשים דוגמה ראויה. ובכל זאת, ההכרה במתרחש ובמתבקש מאיתנו לעשות/ לפעול היא חצי הדרך לפתרון הסופי, גם אם כרגע מתחשק לשבת לנוח ולאגור כוחות להמשך הדרך. בתחנה הנוכחית אפשר לומר שמזל שנכנס אדר ומרבין בשמחה ככה נוכל לעטות מסיכה ולדמות ולו לרגע שיצאנו מהפינה. בהתארגנות לקראת פסח הממשמש ובא נטפל וננקה את הפינה ביסודיות, ונבער את כל שאריות הפחד. עד אז ציירו לכם חיוך שגם שהוא מלאכותי יעלה בכם צחוק אמיתי.


נלסון מנדלה נשיא דרום אפריקה לשעבר
וממנהיגי המאבק נגד משטר האפרטהייד בנאום ההכתרה שלו ב1984 :
 
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי.  
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. 
זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד יותר מכל.
אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?  
למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות?  
כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן אנחנו לא משרתים את העולם.
נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. 
כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע, 
אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר. 
כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."