סמיכות האירועים שבין יציאת מצריים לשואת היהודים תמיד מעלה בי מחשבה של "ואולי לא היו הדברים." לא במובן של להטיל ספק בהתרחשותם של האירועים המכוננים, הרי הסיפורים האנשים והתמונות הם יד ושם לאומה שלמה שקמה לתחייה וכוננה לעצמה מחדש את ביתה. אלא כחוט מחשבה קטן המקנן בי ותוהה מה אם בעוד מאה מאתיים שנה דור צאצאינו יטיל ספק בהתרחשות הזוועות כמו אותם החיים ביננו היום ומטילים ספק בהתרחשות המכוננת של יציאת מצריים - היה או לא היה סיפור ההגדה...(אגב, כבר היום רוחשים קולות המכחישים את השואה). האם אבן הזכרון שהותירו הקדושים אחריהם ושאנו נאחזים בה כסלע קיומנו ומן הסתם, ננחילה לדורות הבאים תהיה לסלע איתן בתודעה הכללית, או שמא יקומו עליה מרעים שינסו לחצוב בה חורים. מה הבטחון שיש בידינו, אם בכלל, לחשוב שתיאורי ותיעודיי הזוועה שנותיר אחרינו יספקו תשובה הולמת לשאלות העתידות להישאל מפי דור הצאצאים. ואם תשובות לכל השאלות נשאיר אחרינו מי יצא בשאלה בכדי לחזור עם תשובה?
***
קשה לי לדבר על השואה ועוד יותר קשה לי לכתוב עליה - העובדה שאין לי נציגות משפחתית שואתית היא עובדה ששימשה בסיס ילדותי לטענה שהפניתי כלפי ההורים שלי בזמנו : איך עשיתם לי כדבר הזה. אני עוד זוכרת את היום בו חזרתי נרגשת מבית הספר בכיתה ד' או ה' (הגיל שבו הסיפורים מטקסי הזכרון בבית הספר מקבלים פנים וצבעים) בטוחה שלהורים שלי יש תרומה בתקומה, ומתאכזבת לגלות שאין. איך יכול להיות שהורים שכל הזמן אומרים כן, אומרים לי לא מוחלט כזה, ומותירים אותי חסרת הגנה מול מדינה שלמה המתייחדת עם זכרון יום השואה - אבל לא. לא זו הסיבה שקשה לי לדבר על יום השואה. הקושי אינו נובע מאי היכולת שלי להתחבר לאירועים באופן אישי/משפחתי, הרי עם השנים והגיל למדתי שאני לא חייבת לשלם את המחיר באופן אישי כדי להיות חלק מהאומה לטוב ולרע. הקושי לדבר על התופת נובע מהרצון להקשיב בדריכות לזכרון שמא נשכח, ולהחמיר פנים ולשתוק אולי אלוהים ישמע ויעלה בת קול בתשובה; איך ועל מה נדרשה אומה שלמה לשלם מחיר כבד כל כך לצורך קיומה. כן, יש מי שחושב שהוא נושא בשורה ובידו התשובה לכל שאלה. (הם התבוללו; הם חטאו; כפרו; לא שמרו מצוות ה') כן, יש מי שחושב שהתשובה טמונה בסימוכין שהוא ימצא בכתובים: אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו...(ויקרא כ"ו). אבל האם די בכך בכדי לסבר את האוזן השומעת והעין הצופיה. תשובה מניחה את הדעת לאחד היא לא בהכרח התשובה שתניח דעתו של האחר. ואם תשובה תהיה לנו לכל שאלה מי ימשיך וישאל בכדי לחזור עם תשובה?
***
שואה בהגדרתה היא זוועה חורבן הרס אסון וגם כינוי למלחמת העולם השנייה. (גם חורבן הבית הראשון והשני הם שואה). יש לנו נטייה לנכס את המילה "שואה" רק בעבור מה שקרה לנו כעם, ובצדק. אם כי בצדק הזה נעשה עוול עם ההגדרה, ולא פחות עם מי שקורות אותו שואות קטנות של יום חולין (עיין ערך משפחת פוגל). בצדקתנו, ימי הזכרון שאנו חוזרים אליהם כל שנה הם בעיקר עבורנו שלא נשכח שלא נסלח. ואנו אכן לא שוכחים ולא סולחים - אבל את מה ועל מה? מה אנחנו לא רוצים לשכוח ואת מה אנחנו מצווים לזכור, הרי את התשובה לשאלה למה זה קרה או קורה יודע רק אותו ששילם בחייו והוא אינו ביננו בכדי לחלוק את תשובתו איתנו. התשובה לא תשקיט את כאב האבדון אבל בהחלט יכולה לו הייתה קיימת להרפות את הזכרון. כעם המשלם את המחיר על זכרונו הקצר עוד מימי המדבר ראוי שנזכור איך להישמר מפני שואה נוספת. הטלת הספק כמוה כמו הזמנה לפשע, ואם בכל דור קמים עלינו לכלותנו הרי הזכרון הוא שמתעתע בנו. רוצה לומר השכחה היא שמביאה עלינו רעה חולה. מצד שני הטלת הספק מזמנת תשובה לשאלה...אם כך מה נכון מה לא נכון לאלוהים ולמתים פתרונים. אין הסבר מניח את הדעת וחד משמעי לכל מה שקורה ולכל מה שכבר קרה - יש דברים לא נבין לא נדע. הנחת היסוד באמונה היא להמשיך את מצעד החיים מתוך שאלה לתשובה הבאה. ומתוך תקווה שהדורות הבאים ימשיכו לשאול - כיוון שאותו שמצא תשובה לכל הותיר חלל ביננו, חלל שהוא טלאי ותנאי להמשך קיומנו.
קטונתי מלקבוע אם אותם שישה מיליון ששילמו בחייהם היו כופרים; מתבוללים או צדיקים גמורים, אבל הם ללא ספק מספר הקדושים שמסרו ונמסרו נפשותיהם בעבור שלנו יהיה בית. שישה מיליון קדושים הם מספר חקוק בידי ובסלע ליבי שעל מנת לנצור ולשמור את האמונה שלי כיחיד וכעם למען הדורות הבאים.
שתי נקודות; הגוף והנשמה מחברות את קו הלב באמונה
הקו העובר בין טוב ובין רע / בין אהבה וקנאה / בין כאב ושמחה
בין היום למדבר / בין אתמול ומחר
אור התמיד מאיר את שניהם תמיד באופן שווה / אלוהים נגוהותיו מפיץ מן הקצה אל הקצה
עלינו מופקד לנוע בחכמה ודעת פעם מזה ופעם מזה
שיובילנו אדוני אלוהינו בשלום אחווה ורעות לשכן שכינתו בינינו בחסד ובזכות