אמצע…כל החיים אנחנו בורחים ממנו כאילו הוא איזו קללה. כאילו אם "נשב" באמצע ליותר מרגע וחצי כל העולם סביבנו יראה את השלט המואר מעל ראשנו צועק: בינוני! לא הייתי מייחסת חשיבות רבה ל"אמצע" הזה , לולא בנות העשרה המתבגרות שיש לי בבית, מנסות
להגדיר את עצמן בגיל הכל כך חשוב הזה, ועל הדרך בורחות מכל מה שהוא אמצע. הכל או שחור או לבן. בנחרצות כזו. אינסטנט כמו החיים. אין אמצע. ואיך אפשר להאשים אותם את בני הנוער הרי קצב החיים הנוכחי מכתיב אינסטנט לא רק בקפה. בימים בהם הססטוסים בפייסבוק מתעדכנים בתדירות מתזזת עיניים, מה הפלא שהם רוצים הכל עכשיו או עכשיו?!? (הם עדיין לא יודעים מה הם צריכים הם עובדים על זה, גם אנחנו) מצד אחד הכל, כל כך ברור, מצד שני, כל כך ילדותי אופייני- איך אפשר להתבגר ככה? אני שעד לפני יומיים ורבע הייתי ילדה בעצמי בורחת כל חיי מהבינוניות שאמצע נושא באמתחתו. הבריחה מהאמצע היא סוג של מלחמה לא מודעת בה הצד הלוחם והצד הנלחם אחד הם.
מלחמות לא באמת מביאות לשום מקום בו אפשר לשבת לרגע ולומר; הגעת. תנוח. תרגע.
במקרה הטוב אפשר לסמן לעצמנו "וי" דמיוני על נצחון הקרב, ומה על הנצחון במלחמה?
תמיד יהיו טובים, מוצלחים, עשירים,יפים או מוכשרים ממני, (וואלה, איך לא הבנתי קודם?)
לעזאזל האמצע הזה. בגיל ארבעים עם שתי מתבגרות למי יש זמן לצאת למלחמות מיותרות?
אני רוצה לקחת את האמצע הזה ולבחון אותו מקרוב, להפוך ולחפור בו . להקשיב לו – לאמצע…
והוא מדבר בחיי שהוא מדבר (אם מקשיבים טוב, לכל קול בתוכנו יש מה לומר לנו, צריך רק לפזר מסך ערפל דק של קולות רקע או בריחה לא מודעת להסחות דעת תוך עיסוק מיותר בהבל).
מה כל כך מפחיד בו באמצע הזה? מה כל כך רע בלהיות בינוני?
וזה מה שיש לו לומר; להעיז להסיר מעלינו את כל שכבות השנים והקולות שדיברו בנו עד כה, ולזהות את מי שאנחנו באמת. לצאת מהבורות שחפרנו לעצמנו ואנחנו נופלים אליהם כל פעם מחדש. כל דבר בעיתו. בזמן שלו. הכל, לכשנהיה מוכנים ובשלים דיינו לראות את השלב הבא…
והשלב הבא? הוא היכולת להבחין בכל הסובבים אותנו ואת העולם בו אנו חיים, יושבים בסוג של אמצע. תמיד יש מי שלמעלה ממנו. או למטה מאיתנו. עניין של השקפה.
פרפקציוניזם? – מה אם מאה האחוז של אחד הם שמונים אחוז של האחר, או להיפך?
איך לעזאזל מגיעים לפרפקציוניזם במערכת יחסים זוגית? הזוג רוצה אחד והשני רוצה שלוש.
איינשטיין אמר את זה קודם – הכל יחסי.
הפועל היוצא של הכל יחסי הוא גילוי שהחיים הם הליכה על גשר צר מאוד – גם את זה אמרו כבר לפניי, זהירות רק לא ליפול – או לא לפחד כלל. אם כל העולם הוא גשר צר מאוד אז אני עליו לפעמים רצה לפעמים עוצרת לנוח ולהוקיר את שמסביבי. אני באמצע. באמצע של החיים. באמצע המסע. עליתי עליו על האמצע הזה. האמצע הוא שביל של זהב, או דרך המלך.
השאיפות הן תולדה של צרכים ולא של רצונות והם הם שיובילו אותנו הלאה.קדימה. ישר.
אחרי שלמדתי לאהוב את המקום ממנו אני באה, התמלאתי רוח הנושאת אותי הלאה לאן שאני הולכת. כל יום הוא התפעלות וקבלה של האמצע. את צלקות המלחמות המייסרות, החלפתי בקמטיי התובנות שהביא איתו הגיל. האמצע הוא לא בינוני, אם כי, אפשר לבחור לראותו ככזה.
האמצע הוא לא פשרה. האמצע הוא הליבה. המקום בו אני מזהה אותי, בלי קולות לוואי וחיות שמנהלות אותי. ההתמקדות בנתינה, באה לומר לך לא ויתרתי. לא על החיים. לא על החלומות.
לגדול ולצמוח מתוכנו, להינות מהנתינה, מעצמי. הפחדים, המסוכות והמסיכות, הנושרים בדרך, כמו באים לשרת את הצמיחה. כמו היו עלים יבשים, שסיימו מלאכתם, ונשרו, ונושרים, כדי שנפרח חדשים וטריים, לספוג מחדש את היופי, הטוב והאור המופלא, שנגלה בנו. ההתמסרות אינה ויתור, היא צמיחה רעננה. לא ביטול האגו – האני, אלא קבלה שלו בתוך ההוייה הקיומית שלי. האמצע הוא שביל ישר המוביל אל מחר.
עדיין לא אמרתי מילה על האמצע, למתבגרות שלי. אם כי נראה שהשינוי החל בי מקרין עליהן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה