אמא אדמה אמא יקרה

ליבי במזרח ואנוכי בסוף המערב/ איך אטעמה את אשר אכול ואיך יערב/

איכה אשלם נדריי ואסרי, בעוד ציון בחבל אדום...(יהודה הלוי)

"החיים הטובים" שמציעה אמריקה לתושבייה ואזרחייה כאומה ששמה הנרדף הוא חופש, ושחרטה על דיגלה שהיא ארץ החופש ובית לאמיצים, אומרת בעצם שהחופש נמצא כאן ממש ובהישג יד. מי שיתאמץ ישיג.
לעומת זאת בארצנו הקטנטונת עם "התקווה" ו"העין הצופיה" שואפים להיות עם חופשי בארצנו. 

אמא שלי אהובה

עכשיו, אם חופש הוא מצב שיש לשאוף אליו, הרי שמלכתחילה אין לנו אותו, או שהוא מוטל בספק, וזה רק בהנחה שאנחנו באמת יודעים מה חופש אומר. היה ולא, יש להגדיר אותו לפני השאיפה אליו.
ההנחה היא שרבים מאיתנו שלחו ידם ובאו להנות מהחופש המסתובב כאן חופשי ברחובות, ובאומץ לב סימנו את הגבול. יחי החופש. לא עוד לשאוף אליו כי אם לפתוח לו את הדלת...


זה חמש שנים שאני פה ועד לא מזמן עוד התלבטתי אם זה נכון לי להיות פה או לא. מהיכרות עם ישראלים אחרים אני מבינה שגם אחרי עשרים שנה התלישות הזו מעוררת מחשבה.  הזמן לא מקהה את תחושת הסתירה שבין הקיום הגלותי לכמיהה לארץ אבותינו, זבת חלב, רק חוזר והופך בו. אני מוצאת, שנחמד לשחק ולהפוך את הסתירה - שבין הקיום הפיזי ובין ההוויה הכמהה לארץ - לדיאלקט שבין הגוף לנשמה. 
הכיסופים הערגה והגעגוע מעוררים את האהבה עד שתחפץ 
כמו היינו אני וארצי גבר ואישה המנסים לממש אהבתם 
או למצוא אותה מחדש אחרי שאני עזבתי (בגדתי?) והשארתיה מאחור.
היא מצידה הקיאה אותי מתוכה. בנסיון למצוא חן בעיניה קורה לא פעם שאני מוכנה כעיוור אחרייה ללכת בעוד החושך המים והרוח עונים לי בחידה שאין לה סוף...ההתייחסות הזו לארץ אבותינו כאילו והיתה אישה שאני כ"גבר ההולך אחרייה" היא אחת מיני רבות שייסרה רבים וטובים ממשורריה ושבייסוריהם כתבו לה שירי אהבה, בין שחיו בגולה ובין שלא.


לאור העובדה שבסופשבוע הנוכחי מציינים את יום האם ובו בזמן את יום העצמאות ה 63 למדינת ישראל, אבחר בזו הפעם בדיאלקט שבין הורה לילד בעוד ארצי מולדתי היא אמא, ואני הילדה. 
לגמרי במקרה, אמא שלי יולדתי ציינה 73 שנה באפריל. 
להלן כמה מילים על שביליה ודרכיה של האישה/אדמה שאני קוראת לה אמא/מדינה;

לפני כן רק הרשו לי לציין שאי אפשר לדבר על אמא מבלי להזכיר גם את אבא 
(היום יש אמא שהיא גם אבא ואבא שהוא גם אמא). אחרי הכל היא אמא בזכותו/בגללו (?)
וגם אם קיימות היום צורות משפחה בהם האבא/אמא לא בתמונה זה כשלעצמו 
לא מבטל את קיומו של אחד כזה במרחב הכללי גם אם לא נראה.

יש להם מילים של חסד,
ויש להם מילים של אהבה.

יש להם מילים מנחמות, ויש להם מילים של ברכה. 

יש להם מילים של עידוד, ויש להם מילים של שלווה. 

אנחנו, הילדים זוכרים להם, לא פעם, רק את מילות הביקורת. רק את מילות השררה.

אמא לימדה אותנו להיות קצת מהכל. 
אבא לימד אותנו להיות אנינים.
כמי שהחיים לא תמיד חייכו אליה, 
היא לימדה כל אחד מילדיה לקחת אחריות ולדאוג לעצמו כבזולתו,
מבלי שיחשוב את עצמו טוב מאחרים אלא רק בר מזל על שנולד למשפחה רבת אמצעים.
בהתחלה חשבתי שלדעת קצת מהכל אומר בינוניות,
מאוחר יותר למדתי שהיא לימדה אותנו אחריות ועצמאות. 
בהתחלה חשבתי שיש בזה מן ההתנשאות, להיות קפדניים,
מאוחר יותר הבנתי שמדובר באיכות. 
ככה זה לגדול להורים משני קצוות שונים אחד מהראש והשמיים שני מהאדמה והרגליים.

אמא לימדה אותנו לא להיות תלויים בכסף או באמצעים בכדי להיראות טוב; 
שנדע לנקות גם כשאין אפשרות לממן עוזרת. 
שנדע לבשל גם כשאין מבשלת. 
שנדע להתבונן גם כשאין מראה.
שנדע להנות גם בלי לצאת לחופשה. 

אבא לימד אותנו להיות אנינים וחדי מחשבה;
שנדע לענות רק אחרי שחשבנו. 
שנדע להתכונן לפני שפעלנו. 
שנדע לאכול רק אחרי שבררנו. 
שנדע לנקות עוד לפני שלכלכנו.

יחדיו הם סימנו לנו שבילים לצעוד בהם, והשאירו מספיק מקום שנמצא גם כמה בעצמנו.
ביחד סללו לנו דרכים שנלך בהן וכמה נפרוץ לבדנו.
שניהם ללא הרף, חזרו והזכירו שאילולא נהייה תלויים זה בזה נמצא עצמנו תלויים זה ליד זה!


בימים של ספירה ושל חסד אני מתגעגעת לאמא שלי; אמא יקרה - אמא מדינה.

בעוד ידיי נושאות את המשא ורגליי במסע, גיליתי ארצי מחדש כמקום בו אהבת אם היא כל האהבה שנפשי בה חפצה. אף שהאמא הזו חמה ורוגזת. אף שהאמא הזו נשפטת ושופטת – אין לי אמא אחרת.
המדינה כאם חד-הורית עם השגחה אלוהית.


בעצמאותנו, השכלנו להשתחרר, מכל מה שעצר בנו, מכל מה שעבר בנו. 
להדליק אהבה חדשה, בינינו ובינךְ, ארץ שלנו אהובה.

בעוד ראשינו סחרחרים עלינו, וכל הוייתנו נעה בין שמיים וארץ. 
בין קודש לחול. מצאתי אותי, צופה בך מרחוק במבט מלא ערגה, כבת הכמהה לאִמָּה… 
תצלומי מעפילייך, הנושקים לאדמתך- חולפים על פניי מבעד למסך - 
מחישים בי את הצורך לכרוע על ברכי ולבקש את סליחתך.
הצחוק והדמע של משפחות השכול, הבוכות את יקירייך נעורות בי - 
ומחישות את הצורך לתת בלי לרצות לקחת, להרגיש מבלי לגעת. להתקרב. 
לישוק לפצעייך לחבוש את כאבך להניח את ראשי בין כתפייך  – אמא שלי אהובה.
צופה בך, ארצי מולדתי, מבעד למסך המרחק  והזמן,
אוספת רגעי חסד רעננים לבוא אלייך חדשה, באחרית הימים.
לחוש אותך קרובה, מרחק נגיעה – ארץ שלי יקרה.


בעצמאותי גַלִיתִּי, וזכיתי לגַלוֹת,  צלמי בכל אחד מקסמייך, בכל אחד משגעונותייך. 
בכחול שמייך, ובסגולתך שבורכת בה בשם אלוהייך. 
מי יתן, ונזכה לבוא חדשים בשערייך, להשבית מחרבייך, ולמחות דמעותייך. 
להאיר את אוהבייך, ולגלות בך שלום. אז נשיר לך שיר הלל. ננוע בין שדותייך. 
נישום פריחותייך. נדמע בין קבריי אבותייך, ונקרא בקול שמע ישראל.