יום רביעי, 15 ביוני 2011

אבא

הכי אבא שיש

מכל ההגדרות שאני עונה עליהם כאמא, אישה, רעיה, אחות, יוצרת, כותבת, מעצבת, חברה ועוד... אני באה לכתיבת הטור הפעם מזוית שכמעט וכבר שכחתי. זאת שיצאתי ממנה ושלעולם תהיה בי ה"ילדה" וה"בת". להתרחק מבית אבא ואמא כדי למצוא את הדרך הוא ציווי אלוהי שכל אחד מאיתנו מחוייב אליו, ולו בכדי לגלות את ה"אני" שלו בזכות עצמו - לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך
(בראשית יב' א'). בטור של יום העצמאות כתבתי על אמא שלי מתוך זה שהיא מייצגת עבורי את הארץ והאדמה- הרגליים שעל הקרקע. ה
FATHER'S DAY ישמש לי הפעם במת הודיה לאבא שלי, שהוא כפי שיתברר בהמשך מייצג את השמיים - הראש הרוח והמים. ההורים שלי ביחד מייצגים את תבנית נוף ילדותי דרכה אני מוצאת את הדרך אל עצמי ואל הבית שהוא אני.

יש לי זוג הורים שיהיו בריאים שכבר חמש שנים לא ראיתי. בזמן הזה הפעמים היחידות בהם אני מתפקדת כ"ילדה" ו"בת", לבד מכל יתר התפקידים שלי ביום יום, הם ימי שישי בבוקר בשיחת הטלפון הקבועה. אז, כל אחד מהם אוחז שפורפרת מצד אחד של הקו וכך בשיחה אחת אני שומעת את אמא באוזן אחת ואת אבא בשנייה. האוזניים מצמצמות את המרחק לכדי נגיעה. דרך האזניים אנחנו מרגישים את המגע את הזמן ואת השינוי. עם כל הכאב והגעגוע, אני יודעת שהייתי צריכה את המרחק והזמן הזה בכדי לזהות ולשמוע גם את הקול שלי עולה ביניהם. למצוא מחדש את עצמי. אחרי שנים תחת הכנפיים של אבא שלי בפרט, וההורים שלי בכלל, אני לומדת לעוף לבד. עתה משלמדתי לחתוך את השמיים ולהיזהר מהנשר הנה המעט שמילים יכולות להביע אהבה לאבא. אבא שלימד אותי לרכב על אופניים ובחר לעשות זאת במסלול חדש ונקי מהפרעות כאילו כל החיים יהיו נקיים מהפרעות גם הם. אבא שכאשר העביר לי את ההגה לידיים ולימד אותי נהיגה, חזר והזכיר לי שבכביש כדאי להיות חכם יותר מצודק, כאילו כל החיים אפגוש באנשים חכמים שויתרו על הרצון להיות צודקים...

כבת זקונים וסמל לנצחון שלו את החיים אחרי פציעה קשה במלחמת ששת הימים גדלתי לצד אבא שעטף אותי בשכבות הגנה. שכבות הגנה ששמרו עלי כאילו הייתי פרח מוגן בתוך גן העדן שיצר וברא עבורי. אבא סיפק לי את כל התנאים לצמוח מבלי שאצטרך לדאוג. מבלי שאצטרך להתאמץ. קורא אותי במבט. שומע אותי בשתיקה. אבא שתמיד נמצא עבורי. אוהב אותי רק בזכות היותי אני. מבלי שאצטרך להוכיח דבר כדי לזכות באהבתו. אבא שלא כועס. אבא שלא צועק. אבא שלא מרים יד. אבא שידע להיות האבא הכי טוב שיש עוד לפני שיצאו ספרים על איך להיות הורים. אבא שהעניק לי את כל זמן האיכות שהורה יכול להעניק לילדיו עוד לפני שעמדו על ההבדלים בין איכות לכמות. וכן, גם כמות היתה לו, הרבה כמות. בזמן ובמזומן. אבא שיודע להקשיב. אבא שיודע לדבר. אבא שהוא דמות שכל העולם של ילדותי הכיר העריך והעריץ: גננות מורות מנהלים הורים חברים וראש עיר אחד. אבא שהוא הכי מלך שיש...מה שהפך אותי מן הסתם לנסיכה. ילדות קסומה שכל ילד וילדה חולמים עליה רק שנותרתי חולמת שנים אחרי שנסתיימה. מחייה בדמיוני את גן העדן של ילדות, כמו מסרבת להאמין שבגרתי והגיע הזמן לקחת אחריות. ילדה שרגילה לקבל הכל מובן מאליו, לא מבינה קושי. ילדה שרגילה שאין בעיות כי יש מי שפותר אותן עבורה- לא יודעת להתמודד עם קושי.

בתחילת שנות השלושים הקושי הכי גדול שלי היה להוציא את עצמי לעולם. הרגשתי ששכבות ההגנה שאמורות להגן עליי סוגרות אותי ועליי משל הייתי יוסף בכתונת הפסים. לא עוד פרח לב הזהב...כי אם גולם. וכמו גולם הקם על יוצרו (אחרת לא היה גולם) ככה באתי גם אני לאבא והטחתי בו את ה"אני מאשים" שלי - בגללך אני מי שאני! מי אני?
הוא בתגובה של אבא גדול אוהב ורחמן הביט בי בעיניים כלות מחוייך ונבוך, אמר: תאמיני לי. הכל מאהבה. הוא אז כבר ידע והאמין במה שאני הייתי צריכה להבין לבד רק אחרי שאעזוב לו את היד. שבזכות היותי הבת שלו ו"בצלמו" אדע בבוא היום לפרוץ את אותם שכבות הגנה ולצאת החוצה לעולם חזקה מעצם הידיעה שיש מי שאוהב אותי בכל מצב וללא תנאי. ידיעה שיש בה כח לבנות, אלא שצריך לגלות אותו לבד.

 

ואז, בלבד הזה, הבנתי שכאשר בחר דרך נקייה ממכשולים ללמד אותי לרכב על אופניים זה לא מפני שחשב שכל החיים יהיו נקיים מהפרעות כי אם צייד אותי בתובנה שיש ואפשר גם אחרת. כשהוא לימד אותי להיות חכמה ולא צודקת הוא צייד אותי בתובנה שכבישים הם לא שדה קרב. כשהוא חזר ושינן בי את הביטוי: פיקח יוצא מבעיות שחכם לא נכנס אליהן מלכתחילה, הוא ידע שיבוא יום ואגלה שאני לא רואה את הפתרון רק כי אני לא רואה את הבעיה, ושהדרך הטובה להגשים את החלום היא להתעורר. הוא ידע שיבוא יום ואצא מעצמי בפקחות. יבוא יום ואמצא את עצמי בחכמה.

אז אבא... אני שמחה לבשר לך שהיום הזה הגיע. אתה רחוק מכדי לראות אותו קורה בי אבל קרוב מספיק בכדי להרגיש אותו בוקע מגרוני. היום אני מודה אבא שבזכות האהבה והאמונה שנטעת בי אני יודעת מי ומה אני. בזכות האהבה שלך אני לומדת לאהוב את עצמי ואת הקורה בדרכי. בזכות האהבה ללא תנאים אני לומדת להכיר ולכבד את החוקים שבזכותם אהיה ארץ אדמה ובית לבנות שלי גם אם לא תמיד יציבה אקבל ואתן באהבה. עוד אין בי האומץ לרקוד כאילו אין מי שרואה, אבל יש בי הגבורה לשיר לך תודה:


תודה שנטעת בי באהבה את המידות - 
לראות מבין עיני הסומות את האור שיגיה חשכי
לשמוע מבין אזניי הערלות את הקול שישאני הלאה 
לגלות מבין ידיי הכבולות את החופש הטמון בחירותי 
להגות מבין שפתיי האילמות את הפחד לשחרר 
להריח מבין נחיריי האטומים את ריח הפריחות שיבואוני 
ללכת מבין רגליי הכושלות את הדרך לאמת אחת
תודה  שנתת לי באהבה את הכלים - 
לפתוח בפני את השער לראות את שטרם ראו עיניי 
לשמוע את שטרם שמעו אזניי 
לדעת את שטרם נגעו ידיי ולהגיד את שטרם דיברו שפתיי
לנשום פסגות שיעוררו נשמתי לחיים לדרוך את שטרם הלכו ויגעו בהם רגליי 
תודה שבאהבה לימדת אותי ללכת. להיות. לעשות.לבנות.

אבאל'ה יקר שלי...אני כותבת וזכרון מעומעם של פניך עולה למול עיני. אני מפחדת לחשוב ששכחתי איך אתה נראה, וכשאני עוצמת עיניים בכדי לראות אותך קרוב אליי התמונה הראשונה שעולה בדמיוני היא היד הגדולה שלך מלטפת את ראשי ברכות כזו כמו באה לומר אל תדאגי אני כאן. תמיד היית כאן ועכשיו בשבילי. גם עכשיו כשאני כבר לא כל כך קטנה אבל עדיין ילדה אתה איתי גם אם לא לידי.


תודה לך אבא,על שעטפת אותי בשכבות של הגנה ששמרו עליי בחום בימי הקור והצינה. תודה שבזכות אותן שכבות, זכיתי להסיר מעליי קליפות ולגלות את כל מה שנטעת בי, את פרי האהבה - הגרעין לקיומי. אהבה שבזכותה יש לי כח לתת. אהבה שבזכותה יש לי כתב ירושה ועדות להעביר לילדיי. תודה לך אמא שבתבונתך כי רבה בחרת בו להיות לי לאבא. ומעל הכל תודה לאלוהים שבחר בכם להיות לי הורים ושהוא האבא של כל האבות האמהות הילדים והצאצאים.


 


 http://youtu.be/KUwjNBjqR-c