יום ראשון, 24 ביולי 2011

המלצה חמה


לו זכיתי באיזו תחרות יופי עולמית ונשאלתי מה הבשורה שבכוונתי להביא לעולם, כמעט בטוח שבתמימותי, או שלא, הייתי עונה שלום עולמי. . . זו הרי ערובה לכשלון ידוע מראש בשם קודמיי. יש מי מכל המתמודדות שחתמה את פעילותה ב"שלום עולמי"? אני חייבת לציין, שיכול היה להיות הרבה יותר מנחמד להסתובב בעולם על חשבון המזמין בנסיון להביא שלום עולמי. אך מכיוון שאני לא מתמודדת על תואר יופי נחשק, וסביר שמפאת גילי המתקדם גם אין סיכוי שזה יקרה בגלגול הנוכחי,  אנצל את במת הטור בכדי לשתף את הקוראים בבשורה שאולי לא תביא שלום לעולם, אבל יכול להיות שתביא שלום בתוכם. מטעמי זהירות אציין ואומר שמדובר בהמלצה בלבד. מי שלא ימצא שלום בתוכו מובטח לו שירחיב את אופקיו. מי שאכן ימצא שלום בתוכו מוזמן להעביר זאת הלאה בדרכו. מי שיחזור וידיו ריקות שימשיך לנסות.
לפני שאפרט ואסביר מה הטעם שלי בקריאת "פרשת השבוע", אקדים ואומר שזה באמת פחות מסובך מכפי שנדמה. הפרשה זמינה אונליין והטקסט המקראי אמנם לא קל להבנה אבל מנסיון אני אומרת שגם אם מתחילים רק במה שברור ומובן, מגלים מגוון טעמים מהיומיום שלנו. היום, בעידן הטכנולוגי הרשת מוצפת בפרשנויות ודיונים על פרשת השבוע, כך שמי שיחפש בודאי ימצא.
***
ההתעסקות שלי בפרשת השבוע החלה מתוך סקרנות גרידא. מאיפה באה הסקרנות? משעמום! שיעמם לי וחיפשתי להכניס עניין לחיים. הבטחתי לעצמי ללמוד כל יום משהו חדש. הבטחתי לעצמי שבכל לילה לפני שאעצום את עיני אדע בודאות משהו שאתמול לא ידעתי. למה דווקא פרשת השבוע? לא יודעת. כנראה יד מכוונת... באמת שלא ידעתי לקראת מה אני נכנסת. וגם לא תמיד הבנתי מה אני קוראת, אבל איכשהו מצאתי שמשהו בטקסט כאילו מדבר אליי או עליי. כאילו מי שכתב את הטקסט כיוון אותו אלי, ו/או נמצא איתי כל יום ומגיש לי סיכום שבועי: "השבוע שהיה בחיי צהלה". חשבתי שאני מדמיינת צירוף מקרים אקראי, אבל העובדה שהטקסט דיבר אלי היא עובדה שלא יכולתי להתעלם ממנה, אז השתעשעתי במחשבה שאכן מישהו כיוון את הדברים הכתובים במיוחד אליי בכדי שאני אבין ואגלה עולם חדש.
כבר כמה שנים שאני מתמידה ומקפידה לקרוא בכל שבוע את הפרשה. בכל שבוע, כל שנה, אני מגלה עוד דבר שקודם לא ידעתי. שלא ראיתי, או  שלא הבנתי. יש שנים בהם אני מתחילה את הקריאה מיום ראשון. כל יום קצת, וככה עד שבת אני כבר ממש יודעת לפרש את הפרשה לעצמי, ולמצוא לה התאמות לשבוע שעבר עלי באופן אישי ובכלל. בסופי שבוע אני נכנסת לקרוא עוד פרשנויות שמעניינות אותי, ומוצאת הקבלה לפרשנות שלי או הארות לגבי מה שלא הבנתי. כמו מוסיפה טעמים על אלה שכבר מצאתי בעצמי.השנה קרה שאני קוראת את הפרשה רק בשבת בבוקר. במקום במחשבה תחילה רק לאחר מעשה. קורה. מה קורה? קורה שאני כבר פחות או יותר יודעת מה בסאב קונטקסט של הפרשה אפילו שעדיין לא קראתי בה. העניין הוא שגם שאני יודעת מה אומרת הפרשה ועל מה היא מדברת, אני מוסיפה להוציא מתוכה טעם חדש או כזה ששכחתי.
כל זה אני מספרת למה? בכדי לשתף אתכם במה שקרה לי בסוף שבוע האחרון:
סופשבוע  האחרון פרשת השבוע פרשת בלק. בגדול הפרשה עוסקת בפחדים, ובמראות שווא בין מה שאנחנו רואים ובין מה שאנחנו מסרבים לראות. אבל בקצרה מה שאני זוכרת הוא שבלק מלך מואב קורא לבלעם הקוסם/ המכשף שיקלל את בני ישראל, והמכשף בא לקלל ויוצא מברך. ההמשך לא באמת משנה כרגע. מה שעניין אותי בשבוע שעבר היה להבין איך להפוך את הקללה לברכה. כל השבוע חשבתי איך אזהה את הקללה בכדי להפוך אותה לברכה. אני לא מכשפה, רק מאמינה שכאשר יודעים משהו יש ביכולתנו לשנות אותו לטובה.
***
יום שישי בצהריים. אני נוסעת עם שתי הבנות הגדולות לסיבוב סידורים שגרתי. הן לא מתנדבות לבוא איתי לסידורים וקניות בד"כ, אלא שהפעם במסגרת הסידורים נדרשנו למשקפי ראיה חדשות. רגע לפני שיצאנו מהבית בדקתי בפייסבוק את אחוז ה"מזל היומי" שמחכה לי היום. אפליקציה מטופשת אבל שנתקעת בראש. משהו בסגנון של הורוסקופ יומי. תאמין או לא ברגע שקראת זה חלק מהיום שלך לטוב ולרע. לא יודעת מה אני מחפשת בשטויות האלה. אני לא מאמינה שמישהו יכול להתנבא לגבי היום שלי, אלא שכאמור זו שנה של "לאחר מעשה" ולא "במחשבה תחילה" ככה שכל הסבר מניח את הדעת יתגלה מאוחר יותר.
פייסבוק הגאון מחשב את האחוזים שלי לאותו יום שישי וקובע  26% מזל. תענוג! גם ככה כל השבוע היה זוועתי, הנה ה"גראנד פינאלה" של השבוע מחכה לי.  העובדה שיום קודם הוא הבטיח לי 97% מזל ולא קרה דבר לא עזרה, אם לדייק אז לאורך כל השבוע אחוזי המזל הרקיעו שחקים בעוד כל אותו שבוע אני התהלכתי כמו הצל של עצמי. איך שלא יהיה ה26%  הזה תקועים לי בראש כמו הבטחה ליום גרוע שמחכה לי. אני כבר רואה איך הבנות מתחילות לריב תוך כדי נסיעה ואיך אני רוצה כבר לחזור הביתה. בלי משקפיים. בלי קניות, ובלי סידורים. וזה עוד בקטגורית התסריטים עם הסוף הטוב, שבמקרה הגרוע היינו עושים משקפיים בשבוע הבא. בקטגורית התסריטים הגרועים לא היה שבוע הבא...באאאא
על מה את חושבת אני שומעת את עצמי אומרת לי, תוך כדי נהיגה. אין לך דברים חשובים לחשוב עליהם?בנסיון לשדל אותי  לחשוב על דברים אחרים עצמי מזכירה לי שכבר יום שישי ועדיין לא מצאתי מה הקללה שעלי להפוך לברכה. תעזבי את ה26% עצמי ממשיכה ומוסיפה שבפעם הבאה כדאי שאבדוק  את אחוזי המזל בסוף היום ולא בתחילתו ולאתגר את ה"גאון" עם המזל מפייסבוק. אני מחליטה להקשיב לה ומתרכזת במנטרה של סוף השבוע: להפוך קללה לברכה.
הנטייה לשים זכוכית מגדלת על כל מה שהיה היא אם כל הפחדים. כשכל מה שעבר הוא צל המאיים על העתיד, אין לאן ללכת. אין את עכשיו. אין את הרגע. בהכרה מודעת אני מחבקת את הצל של עצמי ומתמסרת לרגע הנוכחי. הראשונה רוכנת לעברי אומרת לי אמא אני אוהבת אותך השניה שואלת אותי אמא איך עבר היום שלך. אחרי שעה שתיהן לפתע, כל כך שלוות ומחוייכות. כשהן צועדות לעברי רכובות במשקפיים החדשות, נראה שגם  הן רואות פתאום כמה הן דומות, כמה הן יפות. אפילו המחיר השערוריתי של המשקפיים לא מצליח להרוס את נועם הרגע. אני מתקשרת לאבא, על ספיקר  הוא שותף לחוויה. אז, באותו רגע ממש, עצמי אומרת לו ולנו בקול שאת הרגע הזה עלינו לשמור בתוך קופסה עם סרט, לפזר ממנו באויר בשעת הצורך.
אותו יום נמשך באוירה רגועה ונעימה, כאשר השבת נכנסה היא הוסיפה  מברכתה.
שבת בבוקר אני מתעוררת לקריאת הפרשה. נזכרת שאתמול היה טוב, גם מחר. הברכה טמונה ביכולת לראות לזהות ולשנות לטובה. שבת שלום.