במסעי בין דפי המקרא, התברר לי בשיא ההתרחשות שקיבלתי על עצמי את עשרת הדיברות כמו שמעולם קודם לכן לא השכלתי להבין. לבד מהעובדה שכל המקרא לטעמי הינו סוג של ספר הוראות לחיים, מצאתי שעשרת הדיברות הם סוג של כללי זהירות מכל אותן מקומות בהם אנו מועדים לפורענות. הראשונים כידוע בין האדם למקום; בינך ובין המקום בו אתה עומד.תפנים ותמצא את המקום להיות.
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ - אנכי = אני במהותי.
ה' אלוהיך = תכיר/י את עצמך, אתה בגופך נציג ההוייה.
אני = הוייה, לאמור אני זה אני.
לא אני לעצמי. לא אני מחליט. לא אני רוצה, אלא אני לאני -
מי שאני בבסיס, איפה שאני עומד במהות תמצית ההוייה.
הנקודה הזו דורשת התבוננות מעמיקה פנימה לתוכנו לזהות את המקום להיות.
הכרה באחריות האישית שלי כלפי עצמי.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים - משמע, לא החברה/השכנה/ הסלב/המאמן האישי/הפסל/התמונה – מכוון את הוייתי אלא אני. רק אני מלשון אנכי. נטול הגדרות חברתיות. אם לא, אהיה רדוף ע"י הוייתי (קנאית היא) מה שעשוי לערער את המקום להיות. האמונה שהכח/הבחירה לשנות נתונה בידי.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - לא לזלזל בעצמך. בצלמי נבראת.
יש בך כח שאתה לא מודע לו. זלזול בעצמך, בהווייתך, בשם שאתה נושא איתך,
יהיה כמו לשאתו לשווא. החיים בחרו בך לכן יש בך משהו שמן הראוי להתקיים!
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ- תרגיע. פעם בשבוע תנוח מהנסיון ליצור, לברוא.
מהמירוץ האין סופי אחרי כלום. אם תתמוטט תאבד את המקום בו אתה עומד ותצטרך לחפש אותו שוב.
מה שאומר בעצם לגרום אי נחת לך ולסובבים אותך במקרה הטוב. במקרה הגרוע תיפול לתהומות הנשייה.
זה לא כל כך נורא ליפול אלא שמגיע גיל בו אנו מבינים שעלינו להרים את עצמנו לבד.
ליפול ולקום זה בזבוז זמן מיותר שיכול להיות מנותב ביעילות לטובתך.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - תזכור מאין אתה בא. בנסיון לברוח מהורינו במקרים בהם לא זכינו בהורים מעוררי השראה או דוגמה אישית אנחנו מקצרים את ימינו, את הווייתנו. בכך אנחנו למעשה בורחים מעצמנו. בהכרה ובידיעה מי הם הורינו תוך הערכה וכבוד לעצם היותם בני אדם בעולם - נדע לזהות את המקום אליו אנחנו הולכים. לדעת מה לא, זה גם לדעת! אין מקום יותר לשפוט ולהאשים אותם במה, במי, שאני היום. אגב, אף אחד לא דיבר על אהבה.
חמשת האחרונים הם כידוע בין אדם לחברו כולנו קצת רוצחים. נואפים. גנבים. שקרנים, והרבה חומדים. גם אלו מאיתנו שלא נותנים על כך את הדין (לפחות לא זה הארצי המוכר והידוע). לדוגמה: מי שלא פשע אף פעם, ואין לו כוונות כאלה בעתיד- מה היה קורה אם מישהו יעיז לגעת ביקר לו מכל –ילדיו? האם לא גניבה, רצח,שקר, היה עולה למול עיניו? ההנחה היא שכאדם בעל הגיון בריא הוא לא היה מוציא זאת לפועל, אלא שהתחושה שדיברה בו כאילו וקיימת (מה אם היו מבטיחים לו שלא יתפס?). התכונה טבועה בנו בין אם נאמין בכך או לאו. מישהו, שמכיר אותנו טוב משאנו מכירים את עצמנו, אמר וחקק זאת על לוחות אבן בכדי שביום מן הימים,
כשנשכיל להכיר את עצמנו מקרוב נרד מעצמנו ונחקוק זאת על חרצובות ליבנו. המחשבה שברגע שלקחנו אחריות החיים יחייכו אלינו, היא ילדותית. בפועל יש מי שאמור לשלם את המחיר על כל חוסר האחריות שהפגנו עד כה. לא יתכן לקבל את האמת מבלי להיות מוכן לקבל את רוע הגזירה, שאחרת גם האמת מוטלת בספק.
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ - אנכי = אני במהותי.
ה' אלוהיך = תכיר/י את עצמך, אתה בגופך נציג ההוייה.
אני = הוייה, לאמור אני זה אני.
לא אני לעצמי. לא אני מחליט. לא אני רוצה, אלא אני לאני -
מי שאני בבסיס, איפה שאני עומד במהות תמצית ההוייה.
הנקודה הזו דורשת התבוננות מעמיקה פנימה לתוכנו לזהות את המקום להיות.
הכרה באחריות האישית שלי כלפי עצמי.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים - משמע, לא החברה/השכנה/ הסלב/המאמן האישי/הפסל/התמונה – מכוון את הוייתי אלא אני. רק אני מלשון אנכי. נטול הגדרות חברתיות. אם לא, אהיה רדוף ע"י הוייתי (קנאית היא) מה שעשוי לערער את המקום להיות. האמונה שהכח/הבחירה לשנות נתונה בידי.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - לא לזלזל בעצמך. בצלמי נבראת.
יש בך כח שאתה לא מודע לו. זלזול בעצמך, בהווייתך, בשם שאתה נושא איתך,
יהיה כמו לשאתו לשווא. החיים בחרו בך לכן יש בך משהו שמן הראוי להתקיים!
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ- תרגיע. פעם בשבוע תנוח מהנסיון ליצור, לברוא.
מהמירוץ האין סופי אחרי כלום. אם תתמוטט תאבד את המקום בו אתה עומד ותצטרך לחפש אותו שוב.
מה שאומר בעצם לגרום אי נחת לך ולסובבים אותך במקרה הטוב. במקרה הגרוע תיפול לתהומות הנשייה.
זה לא כל כך נורא ליפול אלא שמגיע גיל בו אנו מבינים שעלינו להרים את עצמנו לבד.
ליפול ולקום זה בזבוז זמן מיותר שיכול להיות מנותב ביעילות לטובתך.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - תזכור מאין אתה בא. בנסיון לברוח מהורינו במקרים בהם לא זכינו בהורים מעוררי השראה או דוגמה אישית אנחנו מקצרים את ימינו, את הווייתנו. בכך אנחנו למעשה בורחים מעצמנו. בהכרה ובידיעה מי הם הורינו תוך הערכה וכבוד לעצם היותם בני אדם בעולם - נדע לזהות את המקום אליו אנחנו הולכים. לדעת מה לא, זה גם לדעת! אין מקום יותר לשפוט ולהאשים אותם במה, במי, שאני היום. אגב, אף אחד לא דיבר על אהבה.
חמשת האחרונים הם כידוע בין אדם לחברו כולנו קצת רוצחים. נואפים. גנבים. שקרנים, והרבה חומדים. גם אלו מאיתנו שלא נותנים על כך את הדין (לפחות לא זה הארצי המוכר והידוע). לדוגמה: מי שלא פשע אף פעם, ואין לו כוונות כאלה בעתיד- מה היה קורה אם מישהו יעיז לגעת ביקר לו מכל –ילדיו? האם לא גניבה, רצח,שקר, היה עולה למול עיניו? ההנחה היא שכאדם בעל הגיון בריא הוא לא היה מוציא זאת לפועל, אלא שהתחושה שדיברה בו כאילו וקיימת (מה אם היו מבטיחים לו שלא יתפס?). התכונה טבועה בנו בין אם נאמין בכך או לאו. מישהו, שמכיר אותנו טוב משאנו מכירים את עצמנו, אמר וחקק זאת על לוחות אבן בכדי שביום מן הימים,
כשנשכיל להכיר את עצמנו מקרוב נרד מעצמנו ונחקוק זאת על חרצובות ליבנו. המחשבה שברגע שלקחנו אחריות החיים יחייכו אלינו, היא ילדותית. בפועל יש מי שאמור לשלם את המחיר על כל חוסר האחריות שהפגנו עד כה. לא יתכן לקבל את האמת מבלי להיות מוכן לקבל את רוע הגזירה, שאחרת גם האמת מוטלת בספק.
לא תרצח - מכיוון שכאמור קיימת בנו התכונה, עלינו להכיר בה ולהיזהר לא ליפול לתוכה. לצערנו בתי הכלא מלאים בכאלה שלא עצרו את עצמם בזמן. בעולם מסתובבים גם כמה שרצח בע"ח בשם ההנאה נראה להם סביר. בהקבלה לדיבר הראשון של העשיריה הפותחת - בו אנו מכירים ביכולתנו לברוא זה בא להזהיר אותנו מהצד השני של אותה יכולת בדיוק – לחרב עולמות. זו אותה תכונה רק בשני פנים.
לא תנאף - לבגוד בעצמנו. הבחירה להשתמש בצד השני של יכולת אחת, הינה כמו לצאת נגד הנטיה הטבעית, המבורכת. אם אין לי מה להסתיר ואני נאמן להוויה שלי הרי שאין לי ממה לברוח. האמת היא ברירת מחדל. נשאלת השאלה כמה אני נאמן לעצמי ודוגל באמת, עליה יש לענות בכנות פנימית. זה כואב.אם להתייחס שוב להקבלה בין דיבר זה לשני זה בא להזהירנו מדבר שקר וניאוף.
לא תנאף - לבגוד בעצמנו. הבחירה להשתמש בצד השני של יכולת אחת, הינה כמו לצאת נגד הנטיה הטבעית, המבורכת. אם אין לי מה להסתיר ואני נאמן להוויה שלי הרי שאין לי ממה לברוח. האמת היא ברירת מחדל. נשאלת השאלה כמה אני נאמן לעצמי ודוגל באמת, עליה יש לענות בכנות פנימית. זה כואב.אם להתייחס שוב להקבלה בין דיבר זה לשני זה בא להזהירנו מדבר שקר וניאוף.
לא תגנוב - בהנחה שאנחנו כבר מספיק גדולים להבין שגנבה זה לא רק שוקו במכולת, הדיבר הזה כמו בא לומר לא לעשות שימוש במה שלא שייך לי מלכתחילה. ממילא כל דבר שאינו שלך לא יספק לך הנאה. בבפנוכו של עצמך יש אמת יותר חזקה ממך. יש לה סבלנות לאמת והיא תפרוץ ברגע הכי פחות מתאים מבחינתך. בהקבלה לשלישי שווא ההיפך מאמת.
לא תענה ברעך עד שקר - בנסיון להיות תמיד צודק, יש להזהר מל"הפיל" אשמה על אחרים. במרדף אחר הצדק טמון לא פעם הרצון להוכיח את חברינו. האמת יודעת מתי לצאת. אין טעם להתוות לה לוח זמנים. אחריות משמע לקבל את האמת גם כשאחרים לא מוכנים לשמעה. לא לשפוט אחרים ע"ח צדקתנו. בהקבלה לשבת, תרגיע, המירוץ יעוור עינייך מלראות את האמת.
לא תחמוד - ההבדל בין צריך לרוצה. ככל שנחמוד יותר כך יותר קשה להתנתק .
כמו אזהרה מהתמכרות, לרכוש, מעמד, תאוות ועוד…תזכור מאין באת – מאוד בסיסי.
בסבלנות תמצא את מקומך. הרצון הוא מה שנדמה לך שמגיע לך. כ"הורה על" הוא יודע מה טוב עבורך איך ומתי…
כמו אזהרה מהתמכרות, לרכוש, מעמד, תאוות ועוד…תזכור מאין באת – מאוד בסיסי.
בסבלנות תמצא את מקומך. הרצון הוא מה שנדמה לך שמגיע לך. כ"הורה על" הוא יודע מה טוב עבורך איך ומתי…
לסיכום: החיים הם גשר צר מאוד של תנועה, בין בריאה להרס, אמת לשקר, אחריות לחידלון, בו אנו צועדים ישר ככל הניתן בדרך אך עצמנו. כל בוקר חדש הוא סוג יציאה לאויר העולם. בראשית של הוייה. כל יום הוא הזמנה להתחלת השינוי. מתי, מבין ההזדמנויות שהימים מציעים לנו,
יגיע הרגע בו נבחר לקחת אחריות, זה שאלה של זמן, שכל אחד יענה עליה לעצמו, ובכך יביא עליו שלום, קודם בתוכו ואחר כך לעולם. שבת שלום.
