יום שישי, 18 בפברואר 2011

האחים והאחיות


המשפחה היא התא בו אנו מוחבאים מעצמנו עד רגע ההגחה לעולם, כמו היתה רחם נוספת ממנה אנו נבנים מתפתחים וניזונים. הקשרים בתוך המשפחה הם שרוקמים כל נים ואבר בגופנו, רגע לפני היציאה לעולם האמיתי. ברוכים הבאים לחיים - יחסי אחים. יחסי אחים היו מאז ומתמיד בית ספר של החיים להתמודדות חברתית אישית ובינאישית. במורכבות היחסים בין האחים אנחנו לומדים מהם המידות ל"חליפה" שנלבש על עצמנו כשנהייה גדולים. יחסי אהבה שנאה, תחרות, קנאה ואינטריגות לוקחים חלק נכבד במערכת היחסים שלנו עם אחינו ואחיותינו, וחלק נכבד לא פחות בעיצוב האישיות שלנו.
אחד הערכים שאני מנסה להנחיל לבנות שלי הוא הערבות ההדדית אחת כלפי השניה. כאחיות עליהן ללמוד לספק רשת ביטחון אנושית עתידית אישה אל אחותה. מהלך לא פשוט כשלעצמו בהתחשב בעובדה שבמריבות הקולניות ביניהן זה נראה על גבול הבלתי אפשרי, וגם בעובדה שאין לי דוגמה בנמצא לספק להן. לא רק מרחק פיזי מפריד ביני ובין אחיי, גם מרחק אישי יש ביננו. ועם זאת על אף המרחק, קיים מכנה משותף שהוא מעבר להורים המשותפים לנו ולדם האחים הזורם ביננו. אני מדברת על כור ההיתוך של הילדות המשותפת. מה שאני יודעת, ובנותיי טרם השכילו להבין מפאת גילן הצעיר, הוא שהמריבות בין האחים על בגדים, מרחב אישי ותשומת לב הם אבני היסוד בדרך שלהן אל עצמן בבוא היום.
יש לי אחות אחת ושלושה אחים, כולם מבוגרים ממני. את שנות ילדותנו חלקנו בחדרים משותפים. חדר בנות, חדר בנים. במושגים של התקופה המדוברת זו נחשבה פריבילגיה שלא רבים זכו לה, ובכל זאת לא העזנו לחשוב במושגים של "אני" היה אנחנו - כולנו. היה ברור לכל אחד שפרטיות (באופן בה היא מוכרת לנו היום) אנחנו יכולים לקבל רק בחיים האישיים שמחוץ לדלת הבית, ואילו בתוכו היינו תמיד אחד מרבים. הפרטיות בתוך הבית היתה זכות שנשמרה להורים בלבד, כמו גם המילה האחרונה. דלתות החדרים נסגרו למחצה רק כשהיה חשוב לשמור על שקט בין שתיים לארבע, אז היינו במיטה עם הראש לקיר (פטנט של אמא שלי להירדמות מהירה שעובד אגב עד היום) או עם ספר ביד. היררכיה ברורה, יש אבא אמא וילדים, כך גם סדרי העדיפויות. גם אם מישהו חשב שאת השני אוהבים יותר, לא העיז לחלוק מחשבה זו ברבים. היה נהיר לכולם שתשומת הלב ההורית מונעת עפ"י סדרי עדיפויות של מי בא קודם ואחר כך מי צריך יותר בזמן נתון. הפשטות שבסדר סיפקה גבולות בטחון שהם מעבר למילים, שביל הזהב שבין היררכיה צבאית להורות מודרנית, כפי שנתבקשה בעידן ההוא. לא עוד הנוקשות של ההורים שלהם, וטרום עידן הרכרוכיות של ההורות שלנו. זה רק נשמע אידיליה אבל במציאות רחוק מלהיות המשפחה האולטימטיבית, אחרת איך נסביר נהירה של דור שלם לכורסת הפסיכולוג "לחפש את עצמו" או את הנואשות לפרוזק לסוגיו...
המריבות כבר אז קיבלו אופי של נגעו לי לקחו לי, אלא שלהבדיל מהיום התנהלו במרחב משותף לכמה אחים ביחד ואילו היום לכל אחד יש את המרחב האישי הפרטי והמוגדר ; חדר, מחשב, חדר רחצה, חדר ארונות. יתכן שהמחשבה שבהימנעות מהחיכוך סביב מרחב משותף היא שהובילה אותנו כהורים להקצות מרחב אישי מוגדר לכל אחד מהילדים. השאלה אם במרחב האישי היחיד מסוגל לראות עוד לבד מעצמו.
כאחות קטנה ובת זקונים היתה לי הזכות לגדול לצד דמויות מפתח שדרך ההתבוננות שלי בהם למדתי איך ומי אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. ההורים סיפקו את הכלים. האחים את המידות. מכל אחד מהם למדתי דבר או שניים לחיים. הם היו דוגמה לרצוי שבתוך המצוי. אם כי, בדיעבד מסתבר שלא ידעתי להבחין מתי הם נגמרים ומתחילה אני ולהיפך. יום אחד כולם עזבו את הבית, ונשארתי עם חדר פרטי לעצמי. ילדה גדולה- חיילת, אבל הפוכה לגמרי. המריבות, הצער, הכאב, התיסכולים, האהבה (בעיקר היא), הביקורת, והקנאה (היום כבר אפשר להודות בה ועליה) - כולם הטביעו חותם על מי שנהיינו, כמו היו שרשרת די.אנ.איי צרובה בתודעה, אם חוזרים רגע לדימוי של התא המשפחתי כרחם. אכן מרחק רב מפריד ביננו אבל אני יכולה לשמוע כל אחד מהם מדבר בי. כל אחד הוא קול שמדבר בי. באמא שאני, באישה שהנני, ובילדה הגדולה שצמחתי להיות. יצאתי לעולם אבל דיברתי והקשבתי כמו שחשבתי שהם צריכים לשמוע אותי. הלכתי והתלבשתי כמו שחשבתי שהם צריכים לראות אותי. חייתי דרך עיניהם הרואות ודרך אזניי הקשובות לקולם המדבר בי. הייתי קצת מכולם ולא אף אחד מהם. הייתי קצת מכולם ולא הייתי אני. על פניו המרחק הגיאוגרפי חידד את המרחק האישי. אנחנו כבר לא נפגשים אחת לשבועיים אצל ההורים והשיחות הטרנסאטלנטיות מצטמצמות לימי הולדת וחגים. במרחק הזה למדתי לגלות את גבולות עצמי החדשה. ובגבולות עצמי החדשה מצאתי את המקום של כל אחד מהם בתוכי מבלי שיערער את שלי. עוד שמעתי אותם מדברים בי אבל מכוונים אותי למצוא את הקול היחודי לי. לבדל את עצמי מהכלל ולמצוא אותי כפרט שהוא חלק ממנו אבל עם חיים משל עצמו, בלתי אמצעי ובלתי תלוי. חוליה בשרשרת שהיא שרשרת בפני עצמה.
בספרו "אנה קרנינה" פותח טולסטוי במשפט ידוע: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו ואילו המשפחות האומללות אומללות כל אחת בדרכה.
לכל משפחה יש את הצרות שלה. ואני תוהה מה יהיה על זו שאנו מטפחים ברגעים אלה ממש. אני שואלת את עצמי לא פעם איפה יהיו הילדים שלנו כשיהיו גדולים, ומה אם כל אחד מהם יבחר לחיות במקום אחר. איך יראו היחסים ביניהם, והאם הדוגמה שהם מספקים אחד לשני תקרב או תרחיק אותם. התשובות אני מניחה יגיעו עם הזמן.

בעוונותינו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו היום להיות יותר עצמם. מקדשים את פרטיותם ואחר כך מבכים את חילול הקודש שלנו בעיניהם. כשהם דורשים ורוצים לעצמם אנחנו מזכירים להם שהם לא לבד. וכשהם רוצים ביחד אנחנו מורחקים עוד קצת מעצמנו. מן פרדוקס שבין החינוך שגדלנו על ברכיו ובין תוצאותיו הניכרות בנו. מעניין מה יהיו ההשגות של דור הפייסבוק החי על ריטלין לגבי החינוך שלנו ואיך יראה טור דומה לזה כשבני העשר של היום יהיו בני ארבעים הורים לילדים.
בכל משפחה יש מערכת יחסים של רגשות מעורבים בין האחים.המתח התחרות והכעס חושפים אותנו לקשת רגשות שנידרש להם בקשרים שנפתח בעתיד. מהגדולים לומדים הקטנים להכיר ביכולות שלהם כפרטים. מהקטנים לומדים הגדולים; מהי אחריות, יוזמה ויכולת התפשרות. ביחסי אחים אנחנו לומדים בתנאי חיבה לפתור משברים למצוא פשרה ולנהל משא ומתן, על כן ראוי לזכור שאנחנו מי שאנחנו הרבה בזכותם ולא רק בגללם. האחים שלנו הם תבנית חיינו, ממנה עלינו להשתחרר בבא היום בכדי לגלות את הצורה האמיתית שלנו.