ככה, ג'ורג קלוני לא בא בחשבון! הוא פשוט דומה מדי לאחי שהוא גם קצין ולא רק ג'נטלמן, ומדים ירוקים חייבים להודות הם הדבר אם לא ה.... ספקנים מוזמנים לראות אותו באפריל הקרוב ולאמוד על הדמיון. בראד פיט אה, יפה מדי. אני אוהבת אותם יפים- מכוערים עם אופי, ובעדיפות ראשונה לאלה משלנו, מה לעשות כל אחד והשריטה שלו. פאצ'נו וניקולסון עושים לי את זה יותר אבל הם לא משלנו ככה שהם יכולים לשכוח ממני... אחח...לו הייתי סקרלט הייתי יודעת שככלות הכל מחר יום חדש, איי דונט גיב א דאם והכל חולף עם הרוח.
****
על קירות הבית היפה והירוק-צהוב שלי, זה שהשארתי מאחור בארץ הקודש, מתנוססות כרזות של סרטים ישנים מהם ניבטים כוכבי קולנוע של הוליווד הישנה והטובה. בזמנו ראיתי בכך שיא האמירה העיצובית וגם חשבתי לעצמי שזה הכי קרוב להוליווד שאני אגיע - משהו בסגנון של אם אני לא באה אל ההר והוא לא בא אליי, אז לפחות שתהיה תמונה שלו בבית. בינתיים להוליווד הגעתי, ראיתי מכאן את מה שלא רואים משם - ומצאתי שהיא זוהרת פחות מהרייטינג שלה שהוא עצמו מנופח יותר מהבועה אותה הוא בא לשקף. כשמתקרבים רואים שבתוך ההר מסתתר עכבר. עכבר העיר ועכבר הכפר. אממה, פעם בשנה היא מתעטפת באדום לוהט, מצדיקה את זוהרה ומעירה אותנו החולמים, להביט בה במלוא הדרה, מובילה את בניה דרך שערי הזהב של טקס האוסקר. יו לוק וונדרפול טונייט.
הם יפים מפורסמים וזוהרים כמעט כמו הכוכבים בשמיים. הם נוגעים בפסגת האושר והעושר וביום ראשון הקרוב הם יטופפו על שטיח אדום שהוליווד ואמריקה בכלל פורשים לכבודם. שחקנים ראשיים, שחקני משנה, בימאים, תסריטאים, מפיקים וכל בעלי התפקידים בעולם הקולנוע, משנסים מתניהם ברגעים אלה ממש לתוך טוקסידו'ס ושמלות מעצבים, הלימו'ס כבר כאן והאוסקר בפנים. איזה כייף להיות שחקן; הבחורות, הבחורים, הבתים, הבגדים, (הסמים?) - הכל ברבים רק הם בודדים. ובכל זאת, מי לא חלם להיות שחקן, כזה שהגיע למקצוע לגמרי במקרה (אלה שחלמו באמת באמת, גם הגיעו); מפיק בעל שם פוגש בו אקראית ברחוב מתרשם מאישיותו הכובשת, ובין לילה הופך אותו לזה שכולם יודעים מיהו. בבוקר יקבל אוסקר על תפקיד חייו, אם לא התעורר בינתיים. העיר הזו מלאה בחולמים שממלצרים את עצמם לדעת. אוטוטו זה קורה. העובדה שהם כבר בני חמישים פלוס מעודדת אותם לחשוב שהם השתבחו עם הגיל, וככאלה יש להם גם סבלנות.
שחקנים... מה יש בהם שגורם לנו לרצות להיות דומים להם, קרובים אליהם, בה בעת שכל סרט בכיכובם הוא למעשה השתקפות של חיינו. כשחושבים על זה הסרטים הם בסך הכל פרספקטיבות בחיי היום יום של כל אחד מאיתנו שמישהו עם מצלמה עושה עליהם זום ואחר מלווה אותם במוסיקת רקע עם אפקטים המעידים על סכנה קרבה. כשהמצלמה, מוסיקת הרקע והאיפור נעלמים כולם חוזרים להיות אפילו עוד יותר דומים לנו, האנשים הפשוטים, ונופלים לאותם בורות שלא היתה מוסיקת רקע להתריע מהם. ברי הדעת וודאי ישימו לב ששחקנים מנסים להיות אנחנו יותר משאנחנו מנסים להיות הם, זו מהות המקצוע שלהם. ככל שהם משדרים יותר אמינות ביכולת שלהם לשחק אותנו בחיי היום יום, כך הם זוכים בהכרה פרסום וממון. מה יש בהם שגורם לנו לרצות להתקרב אליהם כאילו שאם ניגע בהם ידבוק בנו קצת מאבק הכוכבים שיש להם בכיסים. מה מעורר בנו את הפנטזיה שבלהצטלם איתם להתחכך בהם - ולרוץ לספר על זה לחבר'ה, ניגע בזוהר. בכל אחד מאיתנו חבויים כל אחד ואחת מהדמויות ששחקן יודע לשחק, החל בדרמות וכלה באימה. השחקן, להבדיל מאיתנו, מאומן להיות כל אחד מהם בזמן ש"אני נשאר אני". הוא מביא את הדמויות לידי ביטוי ומשמיע את קולם, בעוד אנחנו מחביאים אותם בתוכנו. שומעים ומשתיקים אותם. נותנים להם ביטוי בפחדים ובמסיכות שאנו עוטים על עצמנו. הדיוטות שכמונו, רב הזמן, מסתירים לעצמנו לראות שאנחנו בעצם שחקנים ראשיים בסרט חיינו, ומוסרים את הבמה לשחקני משנה, בימאים ועובדי במה שינהלו אותנו. כשכבר נזכור שיש בנו משהו טוב, נהפוך בן רגע לקהל של עצמנו זה שמוחא כפיים אבל גם זה שיוצא באמצע. כקהל ביקורתי לא נהסס להשמיע באזני רוחנו כמה גרועים אנחנו, אז מה הפלא שאף אחד לא חשב להציע לנו מועמדות לאוסקר. נו שויין, טוב שלא הלכתי לבי"ס למשחק. בינתיים תכינו לי את המקום הטוב ההוא באמצע, לעמוד הכי קרוב לבמה אבל לא עליה, אולי אצליח לגעת בפיסת חלום אבודה, במקרה הטוב. במקרה היותר טוב, מישהו אולי יבחין בי.
התקרבתי. פחות לעמוד לידם ויותר לאמוד אותם. במשוואה בה אני רואה אותם, מפורסמים ומוכשרים ככל שיהיו - אני מבינה שאני יכולה להיות הם והם אף פעם לא יהיו אני...הם יכולים לשחק אותי אבל הם אף פעם לא יהיו כמוני. כן זה נשמע יומרני משהו, אבל זו האמת שלי. כל אחד הוא איך שהוא בוחר לראות את עצמו. הם אמנם הגיעו לפסגה אבל לי יש את הדרך אלייה. הם עסוקים בלשמר רמה מסויימת של התרגשות התלויה בגורמים חיצוניים, מה שמוביל אותם לא פעם ל"אבד את הראש" בלשון המעטה, ואני ממציאה אותה בעצמי לעצמי. לא שחלילה אני מזלזלת במעמדם, שהגיעו אליו במאמץ רב, אלא שאני מאמינה שלבד מהעובדה שהם מפורסמים וחצי עולם יודע לבטא את שמם, ולפנטז עליהם - אין דבר ולו אחד, שהופך אותם לטובים או מוכשרים יותר מכל בעל מקצוע אחר שעושה מלאכתו נאמנה, וכן, גם לא ממני. בחיים האמיתיים שלי ושלכם אנחנו השחקנים הבימאים התסריטאים המפיקים מעצבי התפאורה ואחראים על פס הקול, אלא שרב הזמן נוח יותר להיות שחקני משנה בחיים של אחרים, רק לא אלה שלנו. אלו מבנינו שיקחו אחריות אישית ויבינו שיש בהם את היכולת להיות אותנטיים ללא מסיכות וללא תחפושות, יגלו בתוכם את "השחקן האמיתי" עם סל הכלים שהעניקו לו החיים. אז גם הם יוכלו לעמוד בגאון בקדמת הבמה, ולהודות שהחלום של אתמול הוא התקווה של היום והיש של מחר. אין בלתי אפשרי, כל מה שאפשרי נעשה כל מה שבלתי אפשרי יעשה - עלו על הבמה גרשו את הפחדים והיו כל מה שאי פעם חלמתם להיות - עצמכם, ותהיו טובים הכי טובים שיש. מינווייל שכתבו את הספיצ'. סטרייט ד'ה פואז. יו'אר אינויינטד.
