החיים בשנים האחרונות, (ארבע שנים וארבעה חודשים - אבל מי סופר...?) לימדו אותי כל כך הרבה על עצמי, ועליהם (החיים), כך שאני חבה, לא מעט מהתובנות הללו, למקום בו אני נמצאת - אמריקה. קליפורניה. אל.איי.
כשרק הגעתי הנה, ארוזה בשתיים וחצי מזוודות, שנשאו את המטען שלי ושל ילדתי בת השנתיים, דאז, ועוד כמה מזוודות, של בנותיי הבוגרות, (13 ו 12 אז) לא חשבתי שיש כל כך הרבה שלדים להוציא מהן את המזוודות שלו, האיש שלי לקח בעצמו, כמה חודשים לפניינו.
היום, אחרי שרב השלדים יצאו - אני משאירה פתח לעוד כמה שמן הסתם קבורים - אני מוצאת, שכמו בכל מערכת יחסים, גם זו שלי עם המקום הזה, יודעת רגשות מעורבים שבין אהבה לשנאה.
השנה הראשונה היתה סוג של אופוריה, כמו חייתי על ענן של אושר והנאה בלתי מוגבלת מהמקום, כמו שרק לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יש להציע.
באל.איי, איפה שאפילו הדקלים הפזורים בשדרותיה של העיר עומדים בפוזה, כאילו צלם פפארצי עלול להפתיע אותם בכל רגע מזדמן, התמזגתי במזג האויר הנוח של העיר, ולא הטרדתי עצמי בשאלות, רק בהנאה מהמראות. מהטעמים. מהחלום. איי... אני עוד זוכרת איך הסתובבתי חודשים עם חיוך מרוח לי על הפנים, מהשפע שיש למקום הזה להציע. לא חדלתי מלשאול את עצמי מה לעזאזל חיכיתי כל כך הרבה שנים להגיע לכאן, שלא לומר, אבא אמא מה חיפשתם בארץ הקודש, חלב ודבש זה כאן. אמריקה.
את החלקים הפחות יפים של העיר, ואת ה"דאון טאון" של עצמי, לא ראיתי בינתיים, אבל זה לא איחר מלהגיע...
כששבעתי מהמראות והטעמים, התחלתי לאכול את עצמי, על מה שנותר מאחור - בכל זאת, חתיכת חיים השארתי מאחור; הורים, אחים, אחות, בית, עסק, חלומות, קריירה...? - כל כך "טעים" היה לאכול את עצמי, שלקינוח ליקקתי את הפצעים...המטבח תמיד היה החדר הכי אהוב עליי בבית, וכשגודלים לצד אמא שמלמדת אותך להכין אוכל גם במעט חומרי גלם...זה לרועץ, לפעמים. כך בימים שלא היה מה לאכול בי, המצאתי מנות מיוחדות משל עצמי או חפרתי בפצעים שהגלידו...זוועה אמיתית. זה נמשך עד שגמרתי את עצמי, ולא מצאתי אותי יותר. לא נשאר מה לראות, רק שלד עור ועצמות. זה משעשע, כי אני רחוקה מאוד מהדימוי של שלד עור ועצמות, ובכל זאת ככה בדיוק זה הרגיש. נבהלתי. איבדתי את עצמי ולא ידעתי מאיפה להתחיל לחפש. כשלבסוף מצאתי דרך החוצה לעולם, עשיתי לי סדר בעולם הפנימי, כמו נולדתי מחדש. נפרדתי יפה מעוד כמה שלדים על הדרך, וגיליתי אותי מחדש, אלא שאז, כמו התעוררתי מהחלום שלי, מצאתי אותי שחקנית משנה בחלום של בנותיי.
אחחח ילדים..אם לחזור להיות ילד, אז רק בעבור יכולת ההסתגלות המהירה שלהם לשינויים, לשפה, לתרבות...אנחנו, המבוגרים, מנוסים ככל שנהיה, וצעירים ככל שנתאמץ להיות ולהראות, איבדנו את זה, ברובנו. מה לעשות,אלה קמטים ושקעים שאף פלסטיקאי לא יכול להסיר או למלא לנו.
אמצע החיים, גיל 40 +/- פתאום אחרי שכבר מצאתי את עצמי מחדש, גיליתי שלפגישה עם יועצת בית הספר, אני צריכה את הבת הבכורה שתסביר ותתרגם לי כל מה שזאת ניסתה להגיד. שלא יהיו אי הבנות, פטור ממבחן אמי"ר (AA) וכמה מאמרים מתורגמים מאנגלית לעברית, יש לי ברזומה, ובכל זאת נשמעתי לעצמי עילגת. צחקנו אני והאיש שאיתי, מהמהפך, איך מבלי שניתן את הדעת, הפכנו מהורים צעירים, מודרניים, אַפּדֵיְיטֵד מה שנקרא, לזוג הורים מגמגם, חסר בטחון משהו...בלתי נמנע כמעט, מלהזכיר בקצת את מודל ההורים שעלו לארץ מהגולה, אלה שהעברית שלהם לא היתה תקינה, איך התערער המעמד ההורי שלהם, למול הילדים הצברים/ישראלים שהתביישו בהם, בשפה שלהם, במראה שלהם.
אני כשלעצמי זכיתי בהורים, שהם אמנם לא ילידי הארץ אבל עלו בגיל מספיק צעיר כך שנותרו חפים משרידי מבטא, והטמיעו גינוני תרבות ישראלים, כאילו מעולם לא ניגנו אום כולת'ום ופריד בשקט, שהשכנים לא ישמעו...ילדים, כבר אמרתי, מסתגלים מהר, גם כשמדובר על ההורים שלנו שהיו ילדים, ובכל זאת, ילדוּת שנות השבעים המוקדמות בישראל, היא עדות למשפחות מהגרים כאלה ואחרות.
החיים האלה, על הקו המשווה בין פה - אמריקה לשם - ישראל, מביאים אותי כל בוקר לקום עם מצב רוח שהוא קצת כמו מזג האויר, רב הזמן נעים וחמים, אבל לפעמים יש רוחות עזות המעיפות אותי לצדדים, לפעמים סתם קר ו/או גשום, ולפעמים מספיק קופי-בין/סטארבקס לעמעם את התחושה שבין חום לקור. ביננו גם COSTCO עובר...
ואמריקה? אוי אמריקה...רק גלגול המילה בפה, מערפל אותי מחדש, גם עכשיו, כמו חזרתי לרגע ההתאהבות באיש שלצידי, והתמסרתי. הוא מצידו התמסר אליי עם כל קליפה שהסרתי. אחר כך באו מריבות זוגיות שהסתיימו לא פעם באיומים על עזיבה. השנים, חיי הנישואים היציבים והאהבה ההדדית ביננו, הם הניצחון הפרטי שלנו, נגד כל הסיכויים. גם אמריקה, שנפלתי בשבייה, תגלה אותי לאט לאט. בערב אבכה שאני רוצה הביתה ובבוקר אתענג מטעמה, בינתיים אמשיך לאהוב/לשנוא אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה