הסימנים התחילו קודם לכן; כריכי בוקר עטופים לביה"ס נותרו מיותמים על דלפק המטבח. ארוחות צהריים חמות נזנחו בסירים מהבילים לטובת ארוחות באמצע הדרך. התעלמות מוחלטת מכל מה שאמרתי, וניפנוף קל אותי מעליהן. ואז, פתאום זה קרה. יום אחד הדלת פשוט נסגרה עליי. הבנות שהלכו אחרי כמו הייתי אמא ברווזה יצאו מהשיירה וממני. סוגרות את דלת החדר עליי ועל עולמן הפרטי פנימי, כמו אומרות לי ללא מילים "עד כאן" / "אנחנו יכולות לבד" / "לא צריכות אותך יותר".
האמת? די נעלבתי. מאיפה זה בא שאלתי את עצמי, אני הרי אמא מושלמת איך הבנות סוגרות עלי את הדלת? כמהלך טבעי לתחושת החוסר אונים וכמו תמיד מיד חיפשתי אשמים. תחושת האשמה הרודפת אותי כמו צל, על שהבאתי אותן למקום חדש בגיל כה משמעותי ובכך עקרתי אותן ממקומן הטבעי ומכל מה שלכאורה יכול היה להיות אחרת. (זה הרי ברור כשמש שבישראל כל האמהות המושלמות מדלגות על שלב ההתבגרות ומרד הנעורים של הילדים) אני אולי כותבת במקום לדבר על כמה לא צריך לחפש אשמים אלא שבעת ההיא היה נוח להתחפר תחת תחושת הקורבנות הזו של לחפש אשמים ולו גם בשל העובדה שכך לא נדרשה ממני אחריות. זו הבנה שמשכילים להבין רק לאחר מעשה, מבינים אותה לעומקה רק בדיעבד. כשנסגרה עליי הדלת, היתה זו כמו יריית פתיחה למלחמה לא מוגדרת וכניסה למערכת יחסים טעונה ומתוחה שלי מול שתי המתבגרות. יש גם אבא בסיפור, רק שלאבא שמור הטייטל של השוטר הטוב בבית, וככזה מקומו לא התערער גם כאשר הטונים הצורמים של חוסר התקשורת בניינו (שלי ושל הבנות) חצו את קירות הבית עד מפתן ביתם של השכנים והוא כיאה למעמדו כ"שוטר הטוב", בא להרגיע את הרוחות שלא נזכה לביקור מרשויות הרווחה חלילה. (אתן לא בארץ הזכיר לנו, כאילו גם אני הייתי ילדה).
יש לי מילים של חסד יש לי מילים של אהבה יש לי מילים מנחמות יש לי מילים של ברכה
יש לי מילים של עידוד יש לי מילים של שלווה
אתן בנותיי היקרות זוכרות לי
רק את מילות הביקורת רק את מילות השררה
מילדות אני חולמת להיות אמא, ורציתי להיות האמא הכי טובה בעולם. עוד בנעוריי ידעתי שאני רוצה שלוש בנות ומה יהיו השמות שאבחר להן אבל החלטות גיל הנעורים מסתבר לא צולחות יפה את גיל עשרים וחמש וכל אחת זוכה בשם חדש בכל פעם שאני זוכה בתואר אמא. לזמן מסויים באמת הייתי אמא מושלמת, לאורך גיל הילדות שלהן הייתי האמא הכי טובה, הכי פעילה, הכי יצירתית שיכולתי להיות. מגיל צעיר המטבח היה מגרש המשחקים, וחדר הילדים איזור היצירה בדבק גואש וחרוזים. בגיל בית הספר היסודי המעורבות שלי בועדי הורים ובועדות קישוט של בית הספר היתה חגיגה של מסיבות ימי הולדת,חגים, חוגים, חברים, מורים. תוך שאני מספקת לבנות מרחב אישי מוגן בו יוכלו להפגין את כל הכשרונות היצירתיים. ימי חופש היו ימים של אושר ויצירה; מהציור הכי ארוך בעולם שגילגלנו כמגילה וכלה באפייה של עוגיות חמאה. מימים של כייף עם מים וסבון ועד אחרון החדרים של בית הבובות שבנינו מקרטון. גזרנו הדבקנו כתבנו וציירנו ספר עונשים למקרה שמישהו ינהג שלא כשורה ומלאנו כד זכוכית במטבעות של עודף ככסף לחופשה הבאה.
כל אחת מכן בדרכה מזכירה לי אותי בנעורי כל אחת מכן עושה שטות שעולה לי בחיי
אני כבר הבנתי שטעיתי את הזמן לא אשיב לאחור
הזמן עכשיו לעמוד בגבורה לראות אתכן טועות
להביא לכן מזור וישע בתבונה להתריע על בורות וסכנות
גאוותכן יקירותיי בנותי האהובות תרקיע לשחקים בקולי קולות
תאמרו לי : אמא. את מדברת שטויות
לא חשבתי את עצמי אמא מושלמת (כי כבר הבנתי שיש ואני טועה לפעמים וגם לא מצאתי קורס איך להיות הורים) אבל השתדלתי בכל מאודי להיות אחת. ידעתי שיום יבוא והן תדרשנה לכורסת הפסיכולוג, להטיח בפניו את כל מעללי לטוב ולרע, כן. רק שאני על כל "רע" כזה שעשיתי הענשתי את עצמי בחומרה על איך העזתי להיות כזו אמא רעה. השתדלתי לתת להן את כל מה שיש בי להציע, משאירה את עצמי במקום אחרון מקווה שמישהו ילמד להעריך. מתאכזבת בכל פעם מחדש מחוסר הערכה ומייסרת את עצמי שוב כמה הייתי לא בסדר כשכעסתי על הא ועל דה. מעולם לא פעלתי עפ"י איזשהו ספר תמיד מתוך אינטואיציה. הבנתי שיש ואני טועה פה ושם, אך קיוויתי שהטוב יכפה על הרע, היום אני מבינה שאינטואיציה יעילה בשנות הילדות הרכות אז מן הסתם אין בהם את היכולות להתנגד לנו נחרצות, בגיל ההתבגרות מגלים עולם חדש.הן לומדות להגדיר עצמן ומנסות לבדוק גבולות חדשים כדי למצוא את האני החדש שלהן. הן מתרחקות מכל המוכר והידוע בשם מרד הנעורים. בגיל הנעורים אין מקום לאינטואיציה חכמת הלב חייבת לפנות מקומה לטובת חכמת ההגיון הקר. ככל שניסיתי להתנגד זה הלך ונהיה יותר גרוע, ככל שניסיתי להיות יותר טובה ורכה כך מצאתי את עצמי אוספת שקים של אשמה. ואשמה כמו כל קארמה רעה חזרה אלי כבומרנג ישר לתוך הפנים. בנסיון להיות כל הזמן בשליטה על המתרחש איבדתי אותה לדעת. שליטה ואשמה לא הולכות ביחד. שמעתי איך יוצאים ממני מילים משפטים וקולות ששמעתי בנעוריי את אמא שלי אומרת לי כשנשבעתי שאני אהיה אמא אחרת...אמא מושלמת... בין האמא האחרת לאמא המושלמת שחלמתי להיות אני כובשת את יצרה של האמא הרעה ומקבלת אותה כחלק ממני. אמא טובה או רעה צריכה להרכין ראש בקרב ולנצח במלחמה. מרד הנעורים הוא מלחמה של כמה שנים בסופן האמא הטובה עוד תגיד תודה לאמא בהחלפה לאמא הרעה. "אמא תמיד צודקת" מקבל תוקפו רק כשאת שומעת אותו בוקע ועולה מגרונך. אומרת אותו בעצמך.
