לא מזמן, קראתי כתבה המתארת את הירידה בכמות התיירים מישראל לאמריקה בשנה האחרונה. "אם לא היו מערימים קשיים בקבלת הויזה לארה"ב, היו כולם נוהרים/בורחים לאמריקה" - טען אחד הטוקבקיסטים. אותי זה הביא לחשוב למה? מה מניע אותנו לחשוב שכאן באמריקה של ארה"ב נמצא את כל מה שחיפשנו, אני לא מחכה לתשובה, כיוון שרוב הזמן אנחנו חיים מבלי לתת את הדעת, על מה ועל איך. השאלות מתעוררות בדיעבד, ואת התשובות יש מי שמחפש ויש מי שחי. הפופקורן במיקרו, הסרט מתחיל:
בשנות השלושים המוקדמות שלי יצאתי פעם ראשונה מגבולות הארץ המובטחת. (לייט בלומרס, מגלים עולם מאוחר) יעד ראשון, אמריקה. נחתתי ישירות לזרועותיה הפתלתלות, [תמנונים זה באופנה עכשיו,לא?]
שהנצנצים ישנם והעובדה שלא ראיתי אותם אינה הוכחה חותכת לאי קיומם. כמה שנים אחר כך, כשכבר גרתי כאן, שאלו אותי הבנות מה אנחנו עושים פה, ובשביל מה באנו? שאלה שנורתה לעברי באקט של וידוא הריגה, אחרי שדעכה האש, מאחת המריבות הקולניות האלה, שבא לך לארוז מזוודה בו ברגע , ולחזור הביתה בטיסת אל-על הכי בבית בעולם. זו היתה גם הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי את אותה השאלה, ובכך הוספתי את כף רגלי הדורכת על גופתי, שלאחר אותו וידוא הריגה. אם כבר מערב אז שיהיה פרוע. ככה עד הסוף. וויסקי מישהו? בכל אופן, לבנות שלי עניתי כלאחר יד, משתדלת לפזר את אבק השריפה מהקנה הרצוץ במעט האויר שעוד נותר בי (חיה בסרט,לגמרי) שבאנו בכדי להעניק להן חיים שקטים/טובים יותר, לפתוח בפניהן אפשרויות.כן. בטח. אף פעם לא הייתי טובה במכירות ובטח כשלא האמנתי במוצר עצמו. לא שיכנעתי. לא אותן, ולא אותי. שאלתי שוב, הפעם את עצמי, ובשנייה של שקט מחכה שמישהו יענה לי, ענה עצמי בשאלה; (כמו ישראלית טיפוסית שעונה לשאלה בשאלה) - כסף? זה מה שהביא אותי לכאן? כסף זו לא מילה גסה, אפילו שככה חונכנו לחשוב, אבל, באמת? זה, מה שהביא אותי לכאן? התביישתי לענות לעצמי מצד אחד, ומצד שני, לא התווכחתי יותר מדי, אני לא שחקנית שבאה לנסות את מזלה בהוליווד, לא דיפלומטית או נספחת תרבות שבאה בשליחות, ומסתבר שגם האיש היקר שלי לא.למרבה הצער או המזל אנחנו גם לא משוחררים טריים מהצבא שבאו לראות עולם. אם כסף זו התשובה, מה הסימן שאלה עושה פה? התשובה לא סיפקה אותי, גם בפעם המי יודע כמה ששאלתי ועניתי, כסף? לא יכול להיות. אולי, אבל לא רק, לא בגלל זה אני פה. בנסיונותיי, כי רבים, למדתי להמציא לעצמי תירוצים מתירוצים שונים על מה באתי לחפש... מה איבדתי בכלל שבאתי לחפש? ולמה דווקא כאן? בתוך מבול השאלות הלכתי אחורה בזמן. שיחזרתי את מהלך החיים שלי כאילו איבדתי צרור מפתחות ואני מנסה לזכור איפה. כשהבנתי שאני המפתח, קמתי ויצאתי למסע דמיוני בנסיון לברר איפה ומתי הכל התחיל, טיילתי בכל שביליי ילדותי ונעוריי עד שהגעתי למקום בו זכרתי את אמריקה מכה בי לראשונה. זה היה אז, בשנות השבעים של המאה שעברה, ימי ילדותי, כשהשמים היו שמים ולא גבול, והארץ היתה הבית של אחרי התוהו והמלחמה. אז, חופשות משפחתיות נגזרו מנסיעות קצרות בשבת בבוקר בואך צפונה, כשברקע תכניות רדיו מגלגלות אותנו מצחוק. קראו לזה תסכיתים ואף אחד לא חשב שזו מילה בעברית שפה קשה. רבנו מי ישב בצד חלון המכונית, ואז כשהראש מונח על הזרועות הנושקות לסף החלון (אל תוציאי את היד!) ורוח ים-תיכונית פיזרה את המחשבות על כלום, הנוף הנשקף מחלון המכונית, הרגיש אמריקה! אייר קונדישנינג עאלק.
בנסיעות לירושלים התרגשנו מכתובת אחת על הקיר (אז לא ידעתי מה בא קודם השיר או הקיר), ומנוכחותם האילמת של שרידי המלחמה הפזורים לצד הדרך בדוגמת טנדרים מפוייחים וחלודים. אלו, היו תזכורת דוממת, כמו לומר לעצמנו כמה אנחנו אמיצים, גיבורים, קורבנות?
עבורי החזרה מירושלים לוותה במבוכה כשאמא מבקשת מאבא שיעצור לה בצד הדרך לקטוף עלי גפן. תוך שהיא מרוצה מעצמה ומהקטיף, ענתה על מבוכתנו כאילו שמעה אותי חושבת, ואמרה שטעם עלי הגפן הממולאים באורז, בשר טחון וצנוברים, ישכיח לנו את המבוכה. טוב, לפחות עד הפעם הבאה...
בחופשות ארוכות, של חגים עם "גשר" לסופשבוע, נסענו לקאמפינג על שפת הכינרת או הבניאס. אבות הרכיבו אוהלים, ומיהרו לארגן לעצמם שולחנות שש-בש, רמי או פוקר, עמוסי כל טוב, שאחת האמהות דאגה להגיש להם, מבלי שתרגיש "משרתת". שאר האמהות סידרו את הילדים בארוחות מהירות בפיתה,עד שבא אחד הגברים (בדרך כלל בעלה של האחת מקודם) להדליק את המנגל, ויהי אוכל. אמהות העבירו את הזמן במשחקי קלפים, או סתם קראו ל"אישה", ספר, או רעיון למתכון. בין לבין כולם דאגו להנעים את האוירה בשירים, בצחוקים רועשים של המנצחים, ובקללות עסיסיות, לא פחות מהאבטיח, של המפסידים. השנים והקידמה החליפו את האוהלים בבונגלוס (הצימרים של פעם). והזמן , בניצניו הראשונים כמצרך נדיר, נחסך אמנם בהקמת האוהלים, אבל, בוזבז בצרכניה עמוסה כל טוב. סמן ראשון לתרבות השפע.
את הקאמפינג המשפחתי על'שכונה, שהיו עדות לשיגשוג הכלכלי של אחרי מלחמה חתם הסכם שלום אחד, והלירה שהפכה לשקל, חתמה את תקופת הילדות. תקופת הנעורים כמו כל מרד נעורים טוב נפתחה במהפכה- הולכים אל הלא נודע! משבר משפחתי, החזיר את המשפחה לכור מחצבתה הראשוני, בדוגמת דירת חדר וחצי בדרום נתניה, קרוב למשפחה ולאחים. אזור נוחות קוראים לזה היום. שלהם כמובן.
דני סנדרסון שר: היא חולה, היא חולה, ושהוא מנתניה ויש לו ת'תרופה, לך תאמין לשירים.
בין ילדות קסומה לנעורים מתסכלים של פרידות כפויות, מעברי דירה פתאומיים (היום הילדים רוצים לקחת חלק פעיל בהחלטה לאן ומתי לעבור) ואהבות בלתי אפשריות , התעטפתי בעצב גדול, כזה שכל מתבגרת לומדת להכיר מקרוב, וטרם מצאו לו תרופה, אז התחלתי לחלום. אמריקה...
טוּ בִּי קוֹנְטִינְיוּד...
בעברית, זה נקרא טוב יותר משזה נשמע באנגלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה