אתחיל בוידוי קטן שמעיד במשהו על מי ומה אני; רב הזמן אני שקטה, במובן שלא מדברת הרבה. לא משום שאין לי מה לאמר, אלא שאני מעדיפה להיות בצד המקשיב. בצד המכיל. סיבה נוספת היא שתמיד שאני כבר אומרת משהו נראה לי שיכולתי לאמר זאת אחרת, ואז אני מסתובבת חצי יום באיך ומה הייתי צריכה לאמר במקום מה שכבר אמרתי. לא בהכרח מה שחשבתי לאמר אחרת, נכון יותר ממה שכבר אמרתי, אבל זה מעסיק לי את המחשבה עד שאני מצטערת שבכלל דיברתי. מצד שני, כשאני מדברת יש והטונים של הקול שלי נשמעים לעומד מהצד כאילו אני צועקת, אבל זה רק מפני שהוא (העומד מהצד) לא שמע אותי צועקת כש-אני צועקת. להלן הוידוי; כשאני צועקת כל ה"שכונה" שבי יוצאת החוצה. וכמילות השיר בסוף הפרח'ה שבי מסתתר שיכון קטן והבעל לדוגמה "חוטף" את כל כיווני העשן.
בסך הכל רציתי לצאת לחופש. הילדים בבית, ותודה לאל, יש אמצעים, כל מה שנותר הוא לסמן לעצמנו יעד. רק מה, אין זמן! "מצטער, אין לי זמן" הוא אומר עסוק בלנהל את לוח הזמנים של אדם עסוק בפרוייקטים שהוא מחוייב להם. משאיר אותי לצעוק לבד, להחנק בעשן שפיזרתי, ובתסכולי כי רב להתקפל חזרה לתוך עצמי ולשתוק. המה והאיך של אותו ערב צעקות הוסר בפעולת הכביסה האחרונה, זו שהפעלתי מיד איך שפרקתי את המזוודות שליוו אותי בחופשה, זו שיצאתי אלייה בסופו של דבר לבד, והבנתי שיצאתי אליה רק כשחזרתי ממנה. מבולבלים? גם אני.
- ברצון לצאת לחופשה קיוויתי לברוח קצת מהאחריות היומיומית. לשמוט מהידיים את המטלות השגרתיות ולהיות במקום אחר בו אוכל להיות גם אני קצת אחרת. מקום בו אוכל לתת ביטוי לעוד צדדים שיש בי. למצוא את החוויות והשמחות הקטנות של ימי החולין בתוך שביל הבריחה מהשיגרה. בהשתוקקות שלי לצאת לחופש, רציתי למצוא שקט מהמחשבות המטרידות, מהדאגות המיותרות, מהמלחמות הפנימיות, מהעשייה, מהרעש - בחיי שזה לא קל להיות אני. אז בדמיוני בניתי מסלולים לחופשה אלטרנטיבית בה אוכל למצוא קצת מכל מה שביקשתי לעצמי.
בא לי חופש עכשיו. עכשיו באמצע השגרה. לצאת למקום בו הטבע עוצר נשימה. מקום בו האויר יחסיר בי פעימה. מקום בו אצא מעצמי כבראשונה. מקום בו אוכל לבוא בי חדשה חפה מכל מלחמה. שקטה מכל מחשבה. בא לי חופש עכשיו, אך לכל מקום שאלך בו יש לי רק אותי להיות.
אני לא שייכת לזן המקטט רגליים איכשהו זה תמיד מזכיר לי טיולים שנתיים מייסרים ואוטובוסים רועשים ב"נהג שלנו חברמן". אין לי כח להרפתקאות בטבע כי היום יום מספק לי יופי של אתגר ובטבע ומחוצה לו. אני יותר בעניין של חופשות ששמות דגש על כל מה שאני בדרך כלל נמנעת ממנו ביום יום. חופשות שנותנות ביטוי להתמכרויות מיותרות, להנאות של הגוף...לאכול בלי לחשוב על קלוריות, להמר מבלי לחשוב על כסף, לרקוד כאילו אין מחר, ולצחוק בגרון ניחר. מה לעשות אני לא מושלמת כבר הבנתי מזמן...חשבתי כמה נחמד יהיה לצאת לחופשה בווגאס, אולי שם אמצא אהבה בין השירים של הביטלס. או בנאפה, שם אולי אגלה טעמים חדשים. אולי סתם אצפין לסן פרנסיסקו, שם אשב לי על המים ואשטוף את העיניים בכחול ובירוק או אתעטף ברחמים מהקור בניו יורק. אולי בכלל כדאי שאסע לאמא, שתחבק ותאהב אותי כמו פעם. שתחזיר אותי קצת אלי ואל ביתי כמו שהיה בילדותי כמו שאייל גולן שר, שתאמר לי מילים של אהבה, אממה כשאמא שלי מדברת זה נשמע כאילו היא צועקת אז חשבתי אדחה זאת לפעם הבאה.
כלום! נאדה! מוצא חן בעיני או לא אנחנו נשארים בבית עם התה והלימון. ואם כבר לימון אז בבקשה, שכולם יטעמו ממנו. תליתי על עצמי שלט "בי רייט באק" שאף אחד ראה מלבדי, ונעלמתי בתוך החופש שכל כך ייחלתי לו. ניתקתי מגע עם כל מי שמסביבי. הקור הגשם ומזג האויר החורפי שימשו הגנה ותירוץ טוב למלנכוליות שאחזה בי. אני צריכה חופש ואם אני לא אקבל אותו אני אצור אותו לעצמי בעצמי. (זה לא שככה חשבתי אבל בדיעבד מסתבר שזה מה שקרה) הורדתי הילוך למינימום ופעלתי מתוך אנוכיות מוגזמת ותאווה הרסנית, כל עוד כולם שומרים מרחק, כולל אני מעצמי, אין נפגעים.
קפאון קור וצינה עוטפים אותי בימי החורף, משבשים לי את החשיבה. מרחיקים אותי מכל ידיעה. כמו הגוף משתלט על הנשמה.
אחרי שבוע בו אני לא יודעת מה ייסר אותי יותר, הכמיהה לחופש או ההתמסרות לתאוות, הבנתי ש-וואלה זה דווקא אחלה חופש להתעלם מכל הסביבה. הניתוק המחשבתי הוא גם סוג של חופשה. ברגע של שקט פתאום הבנתי שהחופש שכל כך רציתי היה מונח תחת ידי כל הזמן הזה ואפילו מבלי לזוז מהכורסא. אז טיילתי און ליין בכל מקום אפשרי בעולם, וספגתי טעמים מבלי לסעוד לשולחן. שרתי בקולי קולות, צחקתי עד דמעות ונחתי מכל הפעולות השגרתיות. רק מה? הייתי צריכה לחזור בשביל להבין שעזבתי. ככה זה עם המובן מאליו מגלים את ערכו רק כשהוא אינו. כאשר השמיים התבהרו לרגע והגשם פסק מלדפוק על חלוני, יצאתי לנגב את הדמעות מהחלון ומעצמי. אז באותו רגע של בהירות מחשבה, הבנתי ששבתי מחופשה אליה בכלל לא יצאתי.
I can see clearly now the rain has gone I can see all obstacles in my way I think I can make it now the pain has gone all the bad feelings have disappeared
על משקל המשל של הארנב והצב, הגעתי מבלי לזוז ממקומי. מבלי להחסיר נשימה. לפעמים גם עמידה במקום היא סוג של חופשה. חופשה מהמירוץ, בלי המאמץ לרוץ. אז חזרתי מהחופשה המענגת שלי מבלי שאבין שיצאתי אליה בכלל, כי לכל מקום שבו אבחר לנוח מהשיגרה, אני פוגשת את עצמי מקופלת בתוך המזוודה.עם אותן מחשבות מטרידות, עם אותן דאגות מיותרות, עם אותן מלחמות פנימיות, עם עצמי. בחיי שזה לא קל להיות אני.
- אחתום בכמה מילים על תאווה, אחרי הכל כל אחד מכור לאיזו הנאה
אחד לזמן, ואחד לאהבה.
אחד למנוחה, ואחד לכל מה שישן.
אחד למנוחה, ואחד לכל מה שישן.
אחד לבטלה, ואחד לשגעון. אחד לעצמו, ואחד לשאון.
כל אחת מכורה למשהו. אחת למראה ואחת לרחוב.
אחת לחלום ואחת לכל מה שטוב. אחת לסביבה אחת לעצמה.
אני? אני מכורה למילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה