החלום האמריקאי נבנה בנאמנות לאט לאט. במהלך חופשת הקיץ של כיתה ו' התקבצנו כמה בנות בביתה של חברה, שהתייתמה מאביה קיץ אחד קודם. זאת, חזרה מאמריקה אחרי שבמשפחתה החליטו לגלות אותה מקרוב. ישבנו סביבה כל אחת מנסה להתקרב אליה יותר ויותר, ללגום בצמאון את תיאוריה על אמריקה הגדולה והיפה, כאילו שאם נתקרב אליה עוד קצת, נראה אמריקה אמיתית. ברורה יותר. אמריקה, שבשנה הבאה תהיה הבית החדש של אותה ילדה - איזה כייף לה - היא כל כך שמחה לעבור שסחפה אותנו בהתרגשותה. כאלה, מרוגשים, מהחוויות ששיתפה אותנו בהם, חזרנו הביתה קצת "אמריקאים", בכל זאת, חברה שהיא כמעט כזו, הפכה גם אותנו לקצת כאלה. ההורים ההמומים ציננו את התלהבותנו וקראו להם - "יורדים". יאללה, איזה הורים אלה לא מבינים כלום.
אחר כך באו חברים אחרים, שהוריהם התגרשו, ונשלחו לבקר את הדודים שלהם באמריקה. פעם כשגירושים לא היו באופנה, נהגו להרחיק את הילדים מעין הסביבה הבוחנת, אבל יכול מאוד להיות כך אני חשבתי ועוד לא ידעתי לתרגם זאת למילים, ששלחו אותם לאמריקה כדי להקל במה את התמודדות שלהם מול שני בתים בשני ערים בסוף הקיץ.
עוד את החלום דאגו לטפח לי, כאילו יש להם בו חלק, סרטים בקולנוע ובטלויזיה: "גריז", "שגעון המוזיקה", "המלאכיות של צ'ארלי" "הוואי חמש אפס" ודומיהם,כשאת כולם חותם "נתי" (גידי גוב בדיזינגוף 99) שעוזב את "אוסינק'ה" שלו ואותי מאחור ונוסע לגלות את אמריקה שלו. ממש לגור איתו
בין ובתוך כל הסיפורים האלו נולדה אמריקה שלי. הייתה גם חוצלארץ, אבל חוצלארץ היה ביטוי מעורפל, ליעד לא מוגדר. אף אחד לא ממש ידע איפה חוצלארץ נמצא, ובכלל רק עשירים באמת ידעו איפה החוצלארץ ממוקם באטלס. אמריקה של דמיוני היתה מקום רחב ידיים ושטוף שמש בו כל הדברים הטובים מחכים רק למי שיעיז לבוא ולגלות. מקום בו יש מרפא לכל הכאבים. הייתי בטוחה שכל מי שנוסע לאמריקה מצליח להתגבר על כל העצב שהחיים הגישו לו. בארץ שהמציאה את מיקי מאוס ודונלד דאק מוכרחים להיות שמח. ואני הרי הייתי עצובה. במקום בו נעצר הדמיון, עצרתי גם אני והמתקתי סוד ביני לביני שיום אחד אהיה שם מעבר לים - באמריקה. מי חלם אז "רסשיין"?
אמריקה!!! בכמות המילים שנכתבו עליה והחלומות שנרקמו סביבה היא עדיין יותר גדולה ובלתי מוגבלת כמו האפשרויות הטמונות בה. כמו הייתה מקום קסום בו הטוב והשפע אוחזים יד ביד ומחכים רק לי ולשכמותי שנבוא וניגע ונטעם ונרגיש ונחלום אמריקה. ביום בו גיליתי ששתינו חוגגות יום הולדת ביולי התפעלתי כל כך כמו היה זה סימן ברור מהיקום שיש ביננו קשר נצחי, כמעט מיסטי. פחחחחחחח
בדיעבד, כנראה ששם זה התחיל, והמשיך עם הגיל שהביא איתו אהבות נכזבות של גיל ההתבגרות שאותו שמסרתי לו את אהבתי, ולא ידע אף פעם, נסע לגלות את אמריקה שלו בניו יורק, והאחר, שבא במקומו של אותו שעזב, הגיע מאותה אמריקה בדיוק. אהב אותי קצת וחזר לביתו. בין לבין, כברירת מחדל, העדפתי לחלום ולכתוב את אמריקה שלי לבדי, ולא לגלות אותה עדיין.
משאירה את אמריקה מאחור, מצאתי אותי נשואה עם שתי בנות. אמרתי יפה, תודה, יש לי חלומות קרובים יותר לחיות, רק שבשלב מסויים, תוך כדי ההריון השלישי, וצעד וחצי לפני משבר גיל הארבעים, הבנתי שאם לא עכשיו לעולם לא! כבר בביקור הראשון באמריקה, בעודנו מטיילים יד ביד, אני והאיש, יצאתי בספק הכרזה ספק גחמה ילדותית אופיינית, שכאן אני רוצה לחיות ולא מעניין אותי כלום. אמריקה היר ווי קאם! את ה - be careful what you wish for הבנתי מאוחר יותר, אבלבדיוק אז, מצאתי את הנצנצים במדרכות. גיליתי אותם שזורים בכל אחד ואחת מאיתנו, כך שאם זה הסוף, הוא טוב. לפעמים נדמה לי שאנחנו לוקחים את "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" רחוק מדי. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לכל אמריקה שלא תהיה (יש כאלה שמצאו אותה פה יש כאלה שמוצאים אותה שם), מתוך חלום נשכח בילדותנו, כאילו זה המקום בהא הידיעה בו אפשר לגעת בשמיים...יש מי שגילה/יגלה ש"השמיים הם הגבול" זו רק סיסמא. יש מי שנגע או יגע בהם. מצד שני, להציב את השמיים כגבול הכי רחוק שאפשר לגעת, זו לקות של דמיון קצר. כאחת שלא נפרדה מהחבר הדמיוני שלה בגיל חמש,(הוא פשוט אף פעם לא איכזב אותי) וממשיכה לנהל איתו מערכת יחסים קרובה ואדוקה, אני מחשיבה את עצמי כבעלת דמיון רחב ועשיר מכל חשבון בנק. ככזאת, אני עדיין במסע... מחפשת תשובות. על הדרך אני מקלפת ומוצאת קצת את עצמי והרבה את אלוהים. מעל הכל, מעל השמיים יש רקיע ועוד אחד ועוד אחד - השמועות מדברות על שבעה, אני מבינה שהבנתי, שזה בסדר לא להבין הכל. אני רק לא יכולה להרשות לעצמי להפסיק לרצות. להבין הכל. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה