כבר שבוע אני חושבת על מה לכתוב הפעם. חשבתי לכתוב פוסט על אחריות ולקיחת אחריות. אולי אשלוף את הטור על הדיאטה אחרי הכל הוא טור שמראש אני יודעת שיהיה לו חלק ב'. חשבתי לספר איך הייתי ומה נהיה ממני. חשבתי אולי לשתף קצת את חוויות ההתפתחות האישית שלי דרך מקורות ההשראה שאני אוספת לי בדרך. חשבתי אולי לחלוק את הדעות שלי על "מצב האומה" לאור החדשות המחרידות את אזניי ועיניי דרך מהדורות החדשות אוןליין ובטלויזיה. חשבתי אולי לכתוב על החששות שלי כאמא ל"פרום גירל" בתי בכורתי, שעומדת על סף סיום 12 שנות לימוד שהתחילו "שם" ומסתיימים להם "כאן" ובה בעת עומדת לפני התחלות חדשות "כאן" שמי יודע מתי והיכן הם יסתיימו ויתחילו מחדש. אולי אכתוב על יום הולדת לבת 7 שאין לי כח לארגן- מאמא רכה לאמא רעה. המהפך!! אולי אכתוב על ספירות ועומר אולי אחלוק תובנות מפרקי אבות...ובכלל ל"ג בעומר אוטוטו וזה כשלעצמו מעלה בי ים של נוסטלגיה מגן העדן של ילדות אשר היה פורח. השירים או השירים אולי בהשראתם אמצא נושא לכתיבה...סיפור אהבה. שירים לוקחים אותי אחורה. מזכירים לי דברים שהיו דברים שקרו. מחזירים אותי כבמכונת זמן לפעם. לשם. אולי אשתה קפה טורקי ואתעורר. רציתי שיהיה ברור כי אמרו שנהיה קשה. רציתי שיהיה קליל כי אמרו שנהיה כבד. חשבתי כל כך חשבתי שהתעייפתי מלחשוב אז אמרתי לעצמי בשקט אולי בכלל לא צריך לכתוב. אין על מה לכתוב. ואני בכלל לא חייבת, אז למה עדיין זה מרגיש לא טוב?
בין חייבת לרוצה -
היום ביום הזה ממש, פיזרתי את העננים מתקרת המטבח וראיתי שמיים. בערב, הירח הכמעט מלא, האיר את הלילה אז התחלנו ללכת לכיוון פינת הקפה ברוברטסון היקר (אה הוא באמת יקר הרוברטסון הזה). האיש היקר והאהוב שלי, ספק מבקש ספק דורש תוך כדי הליכה, שאחלוק במעט ממה שעובר עליי. אני עונה לו שאני יותר מדי מרגישה שאני לא מרגישה, ומקווה שיבין את מה שלא הבנתי שאמרתי. כואב עד שכבר לא כואב אני חושבת ולא אומרת אבל נדהמת בעצמי מהגילוי המזוכיסטי . הוא מן הסתם התרגל לחיות עם ה"שגעונות" שלי ובכל זאת נראה שהוא מופתע גם הפעם. מה ולמה אלוהים יודע, אולי גם אני, אבל לשם לא אתן לאיש להתקרב.
איפה זה "שם"?
כשאני מתעייפת מעצמי אני בורחת או חולמת על "שם". שם לא צריך להיות. גם לא לעשות. שם כבר הייתי, ועשיתי. שם לא חלה חובת ההוכחה. כל זמן שיש "שם" - הייתי. זו עובדה. אבל גם שם מעייף מכיוון שאז כל מה שרואים הוא את האין של עכשיו. אובייסלי, אין עכשיו בשם! היש של שם הוא לא יש של ממש. הוא לא יש שאפשר לגעת ולהרגיש, אז לא מרגישים. וזה כואב אבל פחות פחות אבל עוד כואב...אין קץ לבריחות. איך הוא שר?
שאת תצאי מתוך חיי ואחר כך מהלב...מתנגנות לי המילים בראש כל פעם שאני חושבת על "שם" כאילו שאם נוותר על שם לא יהיה לאן לחזור - אולי לא צריך לחזור? אולי הכאן של היום חשוב יותר מה"שם" של אתמול ? הרי אם לא נוותר על ה"שם" של אתמול לעולם לא נהיה חופשיים באמת, ומה אנחנו רק יצאנו ממצריים, כבר לחזור? אני מדברת ברבים לא רק מפני שאני מחפשת הזדהות (גם, אבל לא רק) אלא מפני ששם ה'אני' תמיד לבד, ולבד זה רע שרואה רק את עצמו. ודי יש אחריות לקחת. אחריות מתחילה בא' ומסתיימת בת' כשכל מה שיש באמצע שלה הוא הסדר בו כולנו אמונים על חיינו. כל אות אחרי הא' מייצגת מעגל אחריות נוסף שילדת הפרום aka הבת שלי לומדת לקחת ושיבטיח לה את מחר. והמדינה ראוי שתקום ותיקח אותם לידיה ומהר פן לא יהיה לה מחר להפליג ממנו בספינות וגם לא מחרתיים. ולא פחות חשוב לילדים של היום לא יהיה גן עדן של ילדות
בין רוצה לחייבת -
אני רוצה כי אני חייבת את זה לעצמי, מתוך מחוייבות ואחריות אישית שאם אוותר עליה עכשיו לא אכתוב את הטור על הדיאטה שחייב לראות אור. ולא אגלה מה נהייה ממני שפעם ברחה ל"שם" והיום מוצאת עקבות חדשות בהשראות הקטנות שבדרך של "כאן". אני רוצה מכיוון שיש עוד הרבה מה לומר ולחלוק. אני רוצה כי אני אוהבת לכתוב כמו שאני אוהבת לחיות. אני רוצה מכיוון שה"קיר" הזה שעומד מולי פתאום הוא לא מחסום המסמן גבול אלא משוכה שעליי לדלג ולעבור מעלייה כדי להמשיך הלאה בדרך לעשות.
כבר אחרי חצות. לא עוד אתמול ועדיין לא מחר. אני עדיין לא יודעת על מה לכתוב את הטור השבוע אבל מוצאת שמכל האין שהיה יש פתאום יש. בוקר טוב:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה